השקט שלנו

פרק 16

חוק מספר שבע עשרה: אל תפספסו עולמות בגלל רגעים שחורים.
נ.מ - אן גריי:

לא יכולתי לשאת את הכאב הזה. אני מרגישה שאין אף אחד איתי, הלבד סוגר עליי וכולא אותי. הכל אפל, ורק אני שם. אני נשבעת לעצמי שלא אתן לזה לקחת אותי, כי בעצם - מה אכפת לי שהוא עם מישהי אחרת? הוא גבר, גבר נאה ואפל. אני בטוחה שהוא מזיין מלא, כל הזמן. כל מה שאני רוצה הוא... אני לא יודעת. אני מניחה שזה אותו.
כל מה שאני רוצה זה אותו, אבל הוא לא ירצה אותי לעולם. אני לא אהיה מספיק טובה בשבילו.
חום גוף מתקרב אל מאחוריי, בעודי רכונה על ברכיי עם צד הפנים שעון על מכסה האסלה. עיניי עצומות וחזי עולה ויורד בנשימות רצוצות, כשהחרדה מתחילה להתפוגג, ואני כבר לא חושבת שאני אמות בתוך החור השחור ששוכן בליבי.
אני מרגישה את ליטוף חם עובר בגבי בעדינות שאין כמוהה, במעגלים רכים ואוהבים, מעסים אותי עד שאני מצליחה לנשום עמוק. כפות ידיי מרפות מהאחיזה באסלה ואני פשוט שם, מתענגת על המגע הלוהט כמו כבשן.
"אני כאן," לוחש בקול מחוספס ונמוך, "את לא לבד." הוא יורד את ברכיו גם ומתמקם מאחוריי, עוטף אותי בגופו ומתיישב על התחת כך שאני בין רגליו, נשענת על חזהו. הבושם הגברי, הדומננטי והמוכר שלו חודר אל אפי, ועיניי נעצמות כשאני נופלת לתוך התחושות. שריריו הדרוכים בדאגה מתחככים בגבי, וזרועותיו המקועקעות עוטפות את בטני. המילים שלו הן לא סתם מילים, הן מרסקות אותי מבפנים.
אני לא לבד -
זה מערער אותי כשהוא אומר את זה, כי כל מה שאני הרגשתי לפני נוכחותו בתא הקטן היא שאני פאקינג לבד בעולם הזה.
"סבסטיאן," קולי שבור.
לא חשבתי שהוא יבוא לכאן דווקא עכשיו. כנראה שהוא הלך אחריי מיד כשקלט אותי רצה. אין לי מושג אם הוא מבין למה ברחתי, עזבתי באמצע משמרת והתחלתי להקיא בשירותים כמו ילדה שטנה ופגועה. אני מקווה שהוא לא יודע.
"אני מצטערת, לא הייתי צריכה ללכת באמצע המשמרת. זה ממש חוסר-"
"ששש... אני לא רוצה לשמוע את זה." שפתיו החמות נצמדות ללחי בכוונה, ואני מיד משתתקת ומטה אליו את פניי. "נוכל לדון על זה אחר כך, כשתרגישי טוב יותר. עד אז נשא כאן, יחד."
תנשק את הלחי שלי שוב, את המצח, כל מקום שאתה יכול... אני מתאהבת בך.
אני מבינה שהוא נעל את הדלת לאחר שפתח אותה כדי לתמוך בי. זיפיו מדגדגים את צווארי ואני נאנחת בשלווה, נשענת עמוק יותר לתוכו.
"אני בסדר עכשיו,"
"אני לא מאמין לך, וגם אם כן, אני לא בסדר." משיב, כפות ידיו מתהדקות על מותניי, "למה ברחת ככה כשראית אותי?" קולו נשמע פגוע לרגע, ואני מקווה מאוד שאני הוזה.
אני לא יכולה לפגוע בו, הרי זה דפוק. הוא זה ששכב עם אחרת, שהכריח אותי לשתוק לגבי הנשיקה שלנו - הוא לא יכול להיפגע בגללי. אני מבינה למה הוא לא רוצה שנדבר על הנשיקה. כנראה שמבחינת הקאפו זה באמת לא בסדר, כי אני נראית כזו קטנה וחמודה לידם. זה מרגיש לא פייר, אבל אולי יש קצת היגיון. זה באמת מפחיד להיות עם גבר רוצח ובוגר.
אני פוערת את פי, "לא- לא ברחתי," אני מחפשת את המילים ומביטה בקיר שמולי, "אני רק-"
"ברחת ממני, אן. "נוהם.
אני נושפת אוויר באיטיות, "אולי."
לעזאזל, ברחתי כאילו הוא השטן שלי.
"למה?" אגודלו מתחכך בחולצתי שעולה מעט ומאפשרת לו לגעת בעורי החשוף. אני תחילה מתכווצת, כי השומן מציץ ונראה בולט יותר בגלל המכנס המעצבן הזה שלא רציתי ללבוש היום. ידעתי שהייתי אמורה לבחור טרנינג ולא ג'ינס...
"למה ברחת ממני? עשיתי משהו שגרם לך להגיב ככה?" סנטרו מחווה לאסלה, ואני חושבת שהוא לא מצליח לעכל את זה שהייתי במצב כזה.
אני נאנחת, "זו לא אשמתך."
"זה לא משנה אם אני אשם או לא, מה שמשנה הוא למה את מרגישה ככה," נועל את לסתו, "ואם אני יכול לגרום לך להרגיש יותר טוב."
אלוהים אדירים. הגעתי לגן עדן?
"אתה-" אני מתנשפת, "אתה מתכוון לזה?"
כף ידו המקועקעת עולה אל לסתי והוא נועל אותה על צווארי בתנועה שמתפרשת אצלי כסקסית ולוהטת כמו בגהינום. הוא רכושני ובוער כמו אש.
אני מתבוננת בעיניו הקפואות שלרגע מתמלאות ברגש. הוא לא אדיש מולי כמו עם אחרים, וזה ממיס אותי. הוא שונה כשהוא איתי, לבד.
"הכי מתכוון לזה שאהיה אי פעם." קולו עמוק כל-כך, כאילו הוא טבע, שקע במתח ששורר בינינו ומאיים לקרוע אותי מבפנים.
אני בולעת את רוקי.
"אני רוצה שנדבר על הנשיקה." אני פולטת בקול מבולבל, לא בטוחה מה אני רוצה מעצמי יותר כשאני מיישרת מבט לעיניו המרהיבות. הלוואי שהוא רוצה לנשק אותי שוב, אני חושבת לעצמי, הלוואי שאוכל לתפוס את הלסת החדה הזו ולנשק אותו כאילו זה סוף החיים שלנו. סוף העולם.
סבסטיאן מלטף את צווארי באיטיות, ואני מרגישה את הכוח שמאחורי היד, את האיום המפתה שבכל רגע הוא יכול לנעול את אצבעותיו חזק יותר ולנשק אותי כאילו אני הטרף שלו.
רטיבות זולגת מבין רגליי ואיברי פועם בתחושה סקסית ואפלה כמו השטן. אסור לי להרגיש ככה.
סבסטיאן סורק את עיניי האפורות והפעורות, ולאט לאט מוריד את מבטו לשפתיי הפשוקות. אני רוצה לברוח מבושה כי הרגע הקאתי וזה בטח נראה זוועה, אבל הוא מסתכל עליי כאילו אני פאקינג העולם שלו. הוא לא נגעל ממני, לא רוצה לסגת, אלא נשאב לתוך מערבולת של רגשות.
הדממה שוטפת אותנו ומעצימה את המתח, ואני מרגישה את הרטיבות מציקה לי. כל מה שאני רוצה זה אותו - שיגע בי.
"נישקתי אותך כי היית בסערת רגשות," מהדק את אחיזתו בי, "לא יכולתי לראות אותך כל-כך... אבודה, זועמת ובעצם, לא היית את. רציתי להוציא אותך מזה," הוא לוקח קצוות שיער ומלפף סביב אצבעו, "חוץ מזה, תמיד הייתי יותר טוב במעשים אימפולסיביים, מאשר במילים." חיוך לוהט ומפתה עולה על שפתיו, כאילו הוא נהנה מזה לרגע.
אני בולעת את רוקי ומביטה בעיניו, מרגישה כאילו כל העולם שלי מתנקז לרגע הזה שבו אני בוהה בו. עיניי מביעות כל-כך הרבה רגשות -
"אז..." קולי צרוד, "לא באמת רצית לנשק אותי?" אני שואלת בכנות.
סבסטיאן שותק, מעביר מבט אל שיערי שעוטף את אצבעו ומעביר יד באגביות על מותניי.
"אתה לא רוצה לנשק אותי?" כף ידי עולה אל כף ידו שעל מותני ואני מלטפת את עורו, "לנשק אותי עכשיו, ברגע זה?"
את סתומה, ברור שהוא ידחה אותך ואת תתפטרי מרוב מבוכה.
עיניו של סבסטיאן נפערות וננעצות בשלי, "מה אמרת?" כפות ידיו מתהדקות על גופי החם מחרמנות ותקווה כאילו הוא כועס. "הסתכלת על עצמך, אן? הרגע ברחת באמצע משמרת, ואת פאקינג-" נשימה עמוקה מרעידה את חזהו, ואני מתכווצת בזרועותיו.
אני יודעת, הוא צודק. אני בלגן מהלך, הרגע הקאתי ואולי חוויתי התקף חרדה קטן. אני במצב רע. "אבל-" קולי שחוק ועיניי מתחילות להתמלא בדמעות, דמעות שאני עוצרת בכל הכוח.
"אין פאקינג אבל. אל תבקשי ממני לנשק אותך שוב." קובע בכול כוחני, כף ידו שוב ננעלת על לסתי ומכריחה אותי להביט בו. "אני לא בחור רגיל, אן. אני לא הולך לאוניברסיטה ומתכנן לי עתיד עם משרד ועבודה פשוטה. אני הקונסלירי של המאפיה האיטלקית, אני רוצח. ואני ממש לא הגבר שאת מדמיינת שאני בתוך המוח שלך כרגע." הוא אומר את זה בצורה כזו קרה ומנותקת, שאני מרגישה דחף לשכנע אותו שהוא טועה.
"אני לא מדמיינת שאתה כזה, סבסטיאן, אל תדבר אליי כאילו אני ילדה קטנ-"
הוא מניח את אגודלו על שפתיי ומשתיק אותי במבט כועס, גבותיו מצטמצמות והוא קם בזהירות ממקומו. חום גופו נוטש את גבי, ואני מוצאת את עצמי עומדת שנייה אחר כך בעזרתו, נאחזת בו כדי להתייצב.
"ביני ובינך-" לופת את סנטרי ומצר את עיניו, "לא יקרה כלום."
עיניי נפערות ודמעה זולגת, ליבי מתכווץ ונשבר.
ילדה מטופשת.
הוא מנגב את הדמעה בעדינות, "אני אזמין לך מונית ותלכי הביתה עם חייל אחר היום. נתראה מחר בבוקר, כשתביני שאני לא מישהו שאת רוצה להתעסק איתו." לוחש בקול זועם, כל-כך הרבה רגשות מסתחררות בתוך הכחול הזה - הלוואי שיכולתי למשוך אותו מתוך כל זה ולגרום לו לרצות בי, כמעט כמו שאני רוצה אותו. "ואת לא רוצה לקנא לי בכל פעם שאני אזיין אישה אחרת. תחפשי לך בחור מהאוניברסיטה."
הוא משחרר אותי ויוצא מהתא, נעלי העור שלו רוקעות כמו רעמים שמרסקים את כל שאר הכוחות שבי. אני עוברת לתפוס את הדלת, בוהה בו כשהוא חוזר לתוך אורות המועדון ונעלם בין האנשים.
אני יודעת שהוא צודק, אבל בתוכי - משהו פשוט עקשן מידי. אני לא מאמינה לכל מה שהוא אומר.