השקט שלנו

פרק 20

חוק מספר עשרים ואחת:
מחסן זה מקום של מבוגרים, וחובת הילדים היא לשמור מרחק.
נ.מ - אן גריי:

אני מביטה בקטרינה בחשד. בטני מתהפכת בחשש לרגע, אל עינייה הירוקות והמלאות ביטחון גורמות לי להאמין שהכל בסדר ולבטוח בה.
"למה סגרת את הדלת?"
את חתיכת סתומה, אן. את יודעת בדיוק מה היא רוצה... באת לכאן בכוונה. הקול השטני הזה נשמע חזק בראשי, אבל אני מחליטה להדחיק.
"כדי לקבל יותר... פרטיות...?" היא מעקמת את ראשה הצידה ומחייכת אליי בביישנות. "אני רוצה למזמז אותך בשירותים, וראיתי שאת גם בקטע. אל תכחישי." נועצת בי מבט תוקף.
אני פוערת את עיניי ובולעת את רוקי.
היא ישירה וכנה ממש, רואים את זה עליה. מהשיער השחור כמו פחם, עד לעיניה הירוקות כמו טבע פראי.
אני מסתירה את חיוכי הביישני שעולה על פניי מרוב מבוכה ונושכת את שפתיי. "אני לא ממש בקטע... זאת אומרת, אני לא יודעת אם אני בקטע." לחשתי בקושי.
"אז את סקרנית." טוענת.
אני מהנהנת.
"אז תתני לי לגעת בך?" היא מתקרבת אליי בפיתול אגן, כף ידה מונחת על מותניי והיד השנייה על לחי.
אני בולעת את רוקי ומתקרבת אליה גם. "כן."
זמן קצר אחר כך, אני מוצאת את עצמי צמודה לקיר, עם השדיים בחוץ כשהידיים של קטרינה מועכות אותם ושפתיה מוצצות את הפטמות שלי.
זה הדבר הכי סוטה שפאקינג ראיתי, אבל לצפות בה מוצצת לא עשה לי משהו מיוחד. הרגשתי בהתחלה שאני דפוקה, אז עצמתי את עיניי והנחתי לעצמי להרפות, לתת לה לשלוט בי.
היא מכניסה את ברכה בין רגליי, מחככת את עצמה על גופי ומעוררת את בטני התחתונה.
"אהה..." אני גונחת בשקט, מניעה את האגן קדימה.
אני סמוקה, מזיעה ומגורה למוות. מרגישה אותה מתפתלת עליי ומוצצת את פטמותיי, כל אחת בתורה. היא נושכת ומלקקת ומתענגת על כל רגע כאילו גופי זה הדבר הכי טוב שחוותה.
ברכיי כמעט קורסות מהתחושות, אבל אני לא מסתכלת עליה כשהיא נוגעת בי. אני יכולה לראות רק את עיניו הכחולות, כמו ים סוער ומלא רגשות - סבסטיאן מביט בי באכזריות ונותן לי את העונג הזה.
ידיו על כל גופי, שריריו צמודים אליי והוא בלי חולצה.
אלוהים אדירים...
"אן?" קולו של הבוס שלי נשמע.
"אומיגאד... שיט." אני פולטת וגונחת תוך כדי, עיניי נפערות וגופי מתכווץ.
שיט שיט שיט. אני פאקינג מתה!
"שששש...." לוחשת קטרינה לאוזני, ורגע אחר כך נושכת את התנוך. אני לא מצליחה להתרכז יותר בעונג שהיא מנסה לגרום לי, ויותר מידי פחדים מסתחררים בבטני. זו כבר לא החרמנות.
"אן, אם לא תצאי לפה מיד, אני מפטר אותך."
"זוזי, אני חייבת-" מלמלתי בקול צרוד ומלא פאניקה.
קטרינה מרימה את עיניה אליי ומחייכת, "הוא שקרן." ומיד יורדת לפטמותיי, מוצצת ונושכת את הקצה כשברכה מתחככת בדגדגן שלי.
"אולי אבא שלך לא יקבל מאיתנו כסף... חבל בשביל מר גריי, לא?" לוחש פבלו. האיום הזה יורד בגרוני כמו אוכל מקולקל.
אבא שלי הביולוגי אולי לא ממש לצידי, אבל אני לא אשלול ממנו שום דבר בכוונה. בטח שלא כסף, למרות שאני די בטוחה שזה לא חוקי כי זה קשור לפבלו.
"אני... אני באה!" אני צועקת בקול מתחנן, שומעת את צעדיי נעלי העור של פבלו רוקעות במסדרון רגע לפני שהדלת נפתחת בתנופה.
קטרינה מניחה יד על כתפי ומרתקת אותי לקיר, שפתיה מנשקות בעדינות את צווארי כשהיא נסוגה.
"אני מניחה שזה הזמן שלך לחזור לעבוד," היא לוחשת באוזני.
אני בולעת את רוקי.
היא מסתירה את שדיי באיטיות, מחזירה את חולצתי למקומה כשהניצוץ הזדוני בעיניה הירוקות ניצת.
אני מתרחקת ממנה, מביטה לרגע בעיניו הכועסות של הבוס, ואז משפילה את מבטי. "היה נעים ל... להכיר אותך מקרוב, קטרינה." אני עוקפת אותה וממהרת לברוח מהתא.
"לכי למשמרת שלך." פבלו נוהם בקול זועם.