השקט שלנו

פרק 3

חוק מס׳ ארבע:
תתעקשו על הרצונות שלכם, גם אם רוצח סדרתי אומר לכם שאתם לא מסוגלים.
נ.מ - סבסטיאן רומנו:

אין הרבה אנשים שמסוגלים להבין מי אני.
זה קשה להסביר כי הם מזהים את הסכנה ומתרחקים, אבל לא מבינים מה נמצא מתחת לכל השכבות. אני הקונסולרי של המאפיה, ואני לא בן אדם שכיף לשבת ולדבר איתו בשביל החֶברה.
פבלו הוא החבר הכי טוב שלי, כמו אח, והקאפו שלי. שנינו יודעים שהעבודה שלנו היא עבודה משותפת למרות שהוא נחשב לקאפו.
הדרך שבה נפגשנו בצעירותינו מעניינת ומלאת קשיים, אך בסופו של דבר התוצאה היא הדבר הכי טוב שקבלתי.
"מה זאת אומרת, ילדה בת תשע עשרה?" אני שואל ברוגע, מדבר עם פבלו בטלפון ומנסה לעכל את הטעות הענקית שראסל עשה. הזעם גורם לי לסגור את אצבעותיי בכוח על ההגה, בזמן שאני נוהג למועדון.
"קיבלתי דיווח במחשב שהיא התקבלה. אבל עזוב את זה, לא באמת אכפת לי מהגיל שלה." השיב פבלו, קולו רציני ומפוקס.
"טוב, לי אכפת. אני נמצא בבר הזה, ואם יראו שהקטינה שותה שם בלי אישור, אני אצטרך להתמודד עם ההשלכות. אין לי זין לזה." החניתי את הרכב מחוץ למועדון, הרמתי את האמברקס והבטתי סביב רגע לפני שיצאתי מהרכב.
אני תמיד מחנה מאחורי המועדון, באזור ריק ליד הפחים, כך שאם יש כאן מסוממים אני יכול לתפוס אותם מיד.
"אתה לא תנחש מה השם משפחה של הילדה הקטנה הזו." אומר בערמומיות. שמעתי קולות של דלתות נפתחות ונסגרות מהצד השני של הקו.
"אני לא משחק איתך ניחושים, או שתגיד או שאנתק ואלך לפטר אותה כמו שזורקים את הזבל החוצה." סידרתי את חליפתי בכעס.
הייתי מוכן לפטר אותה - רציתי לעשות את זה.
לאחרונה המצב עם הרוסים שקט באופן מחשיד, וזה לא מוצא חן בעיניי כלל, מה שגורם לי להיות אגרסיבי יותר בחלק הקליל של העבודה שלי.
לא יצאנו להילחם באף אחד מלבד סריקות שטח ודיווחים משעממים, והדברים היחידים שיכולתי לשחרר עליהם קיטור היו האסירים המסכנים שלנו. הם מעוררים רחמים, וזה פחות מהנה מאשר להילחם עם מישהו שיש בו רעל, תשוקה לרצוח אותי.
"זו אן גריי, הבת של השופט הזקן. וגם, היא מתגוררת עם משפחת וולטר, אנשי החוק המקוללים."
שתקתי.
לא היה לי דבר להגיד לקאפו שלי. יכולתי לדמיין איך אני יורה לראסל בראש, ישר בין הגבות, ומוסר את הגופה של הדביל ישר לידיה של אישתו.
"אני הולך לפטר אותה." אמרתי ברוגע קליל, סגרתי את ידי השנייה לאגרוף ותכננתי כבר איך אני עומד לתפוס את הבן זונה מהצוואר עד שייחנק.
"תהיה עדין איתה, סבסטיאן!" פבלו מרים את קולו בטלפון, "היא ילדה, ואין לי שום אינטרס להפחיד אותה עד דמעות."
"מתי אמרתי משהו על דמעות? אמרתי שאני מפטר אותה." טענתי, נעלתי את הרכב וצעדתי לכיוון המועדון בנחישות ומטרה.
"שנינו יודעים שאתה מסוגל להיות אכזרי, סב. תנסה לגשת אליה יפה, בלי כעסים."
"אני לא כועס, רק רוצה להעיף אותה לפני שאבא'לה שלה יבוא לחפש אותה במועדון שלנו."
פבלו השמיע קול של אנחת ייאוש, "בהצלחה-"
קטעתי אותו.
"-מה לגבי טומי, ביקרת אותו כבר?"
טומי זה הבן של פבלו, ילד מתוק שאיבד את אימו לפני חמש שנים, במלחמה עם הרוסים. כשחיתְנו את פבלו עם אדל רצו ליצור שלום בין המאפיות, אך אדל לא הייתה מעוניינת. לאחר שילדה את טומי, לפני שש שנים, היא בגדה במאפיה ובבעלה, וברחה מכאן.
פבלו מתקשה לנהל יחסים תקינים עם בנו, אבל אני אוהב את הילד הזה.
לפעמים אני מרגיש שהוא כמוני.
"סבסטיאן, שחרר מהנושא הזה כבר." התרגז, "טומי בסדר גמור, ביקרת אותו כבר."
"ואני אבקר אותו שוב מחר, אבל הילד רוצה לדעת מה קורה איתך." אמרתי בקול נוקשה ונכנסתי למועדון. "אני אדבר איתך בקרוב," ניתקתי, מקווה שאולי הטפת המוסר שלי אליו תחלחל לתוכו - אבל ידעתי שזה לא יעשה לו כלום.
בחנתי את המועדון, האנשים הרבים כמעט העלו חיוך על פניי, כמעט. הריחות המעורבבים של האלכוהול עם הסמים היו מוכרים לי, והאנרגיות של השיכורים זרמו כבר בדמי.
אני מכיר את המקום הזה כמו כף ידי, ואני מת עליו.
"קונסולרי יקר שלי!" גארט הגיח מהפינה וטפח על כתפי בכוח, "מה קורה בארץ העשירים? כבר הכנסת עוד מיליון היום?" שואל, חיוך רחב מרוח על פניו.
אני מפנה אליו את מבטי ודוחף את ראשו מטה עם כף ידי, מקרב את אוזנו לשפתיי. "שים לב מה קורה כשלא מצייתים לי." אני לוחש.
הוא מצטמרר ממגעי, וזה גורם לי לגחך.
גארט הוא הומו בארון, וזה תמיד היה ברור לי... אבל אני לא אוציא אותו מהארון.
"לך לחבר שלך, תזהיר אותו." אני דוחף אותו קדימה אל הבר ומעביר יד בשיערי הבלונדיני כשהוא בורח לכיוון ראסל. אני בוחן את הבר בשעמום, יודע בדיוק איפה כל דבר נמצא -
עד שעיניי נתקעות על הילדונת המדוברת.
זעם על כך שהעיזה להיכנס לעמדה בבר עובר בחזי, אך אני יודע ששמתי את ראסל אחראי לזה -
והוא אכזב אותי.
על אכזבות משלמים, אין ספק.
אני בוחן את שיערה האסוף לקוקו נמוך, שיער שטני עם גוונים בהירים וכהים, שמגיע עד לחזה שלה. עורה בהיר וחלק, מואר באורות הצבעוניים של המועדון. אפה בצורת כפתור, סולד ומנומש.
עיניה האפורות עולות מהבר שהיא בדיוק מנקה ונעצרות עליי בהלם טוטאלי. הן נפערות ברמה שמדאיגה לשלומה.
היא עומדת להתעלף או משהו?
אני מוריד את מבטי לגוף שלה ובולע את הרוק כדי להרגיע את המתח שגורם את גופי כמו שקורה לנער בן שש עשרה חרמן.
כפות ידיי נסגרות באגרופים כואבים.
היא פאקינג מרהיבה כמו שמש באמצע הבר שלי, וכל מה שאני רוצה זה לסלק אותה מכאן.
אז אני הולך לסלק אותה.