השקט שלנו

פרק 18

חוק מספר תשע עשרה:
אל תרדמו כשאתם לבד.
נ.מ - אן גריי:

היום הרגשתי טיפה יותר טוב משאר הימים. השמש הזורחת והטמפרטורה החמה העלו לי את המצב רוח. וגם... קיבלתי הזמנה למסיבה היום בערב. לא ידעתי איך אני מתכננת להיכנס לבית של סבסטיאן, אבל ידעתי שאעשה את זה ובגדול. אני מאוד מפחדת מהתגובה שלו לנוכחות שלי, אבל החלטתי שזין על זה.
אני שוטפת את פניי בזריזות ומתאפרת מעט לקראת השיעור היום כששירים של בילי אייליש ברקע. האגן שלי מתנועע לצדדים לפי הקצב כשאני טופחת עם הספוגית על העור כדי להספיג את המייקאפ, ובו זמנית אני מפלרטטת עם עצמי מול המראה.
ציפיתי בקוצר רוח לפגישה נוספת עם טסה כדי שאוכל לקבוע איתה להיפגש לפני השיעור ולדבר טיפה. אני יכולה להציע לה עזרה בלימודים והיא תעזור לי להשתלב בין כולם. נמאס לי להישאר בצללים. חוסר הביטחון קינן בתוכי, אבל השתקתי אותו בכוח.
במהלך הלילה לא קמתי לאכול כרגיל, וזה אומר שאני על בטן ריקה מאז אתמול בבוקר. הרגשתי בעיקר גאווה על זה, אבל ידעתי שאני חייבת לאכול הבוקר כדי למנוע התעלפות.
החלטתי לאכול סנדוויץ עם מעט גבינה לבנה, וכבר הרגשתי שזה מספיק. שלפתי את הטלפון שלי, חצי סנדוויץ אכול בידי ואני מאורגנת לחלוטין לשיעור.
אני: נכון שאתה רוצה לצאת עם אשתך בצהריים ולתת לי את המשמרת שלך?
אני שולחת הודעה פזיזה לראסל, מקווה מאוד שלא יכעס עליי ולוקחת עוד ביס מהסנדוויץ'.
הבוס ראסל: אסור להחליף משמרות סתם ככה, את תסתבכי עם הבוס הגדול.
אני: סבסטיאן? הוא לא יפגע בי.
הבוס ראסל: הוא דורס כל מה שבא מול הפרצוף שלו. בכל מקרה, אני צריך את הצהריים האלה עם אשתי, אז קחי את המשמרת ואל תעשי צרות.
אני: תודה!! מה אעשה בלי אשתך?
הבוס ראסל: את חייבת לי. אל תספרי לאף אחד.
אני רוצה להמשיך לעבוד עוד טיפה לפני המסיבה בבית של סבסטיאן. אני כבר יודעת בדיוק מה אלבש, רק צריכה למצוא את האומץ.
אני חושבת שאם אני פשוט אלך, בלי לחשוב יותר מידי על מה יקרה אם וכל מיני... אולי אוכל להשתלב עם שאר העובדים, אולי אכיר מישהו שלא כל-כך מסובך, כזה שאפשר לשכב איתו ובאמת לא לראות אותו לעולם. להיפטר מהבתולין שלי כבר.
פתחתי את דלת ביתי והתכוונתי ללכת אל תחנת האוטובוס הקרובה.
"אן גריי?" גבר גבוה עם חליפה שחורה ואלגנטית נעמד מולי.
כיווצתי את גבותיי, "זו אני... אבא שלי שלח אותך?" הנחתי שאבא נהיה יותר שמרני כשמדובר בי, בעיקר כי אימא מתחרפנת. היותי רחוקה מהבית בזמן האבל שיגע את המשפחה, אך אני לא מסוגלת לגור איתם עוד.
"לא. אני מחליף את סבסטיאן היום. הבוס לא אמר לך שיהיה לך מלווה קבוע?" הוא מביט בי בקוצר רוח, כאילו מת להפנות לי את גבו וללכת לעבודתו.
"הוא אמר לי... שכחתי." הסמקתי מעט, "למה הוא לא בא לאסוף אותי?"
הוא נעץ בי מבט, "אם את לא יודעת אז אל תשאלי. בואי נלך."
איכס. לא שמעת על נימוסים, אדון קשוח?
אני מתקדמת אל הרכב הלבן שמחנה מול ביתי, פותחת את הדלת ומתיישבת, "נו, תעמוד כאן עוד הרבה זמן? אתה מעכב אותי." הערתי.
לא הרגשתי שום בושה לגבי זה, למעשה תחושה טובה קיננה בי.
נראה שהוא מגלגל את עיניו לרגע, אך הוא התשלט על המצב רוח הקודר שלו ונכנס למושב הנהג.
"סבסטיאן יחזור בקרוב למסיבה של העובדים. הוא רחוק מכאן ולא זמין בטלפון. אם את מרגישה משהו לא תקין - שמישהו עוקב אחריך, מטריד אותך, מסוכן לך - את מתקשרת לאבא שלך." אומר בקול חד משמעי וחסר סבלנות.
אני מלפפת את שיערי סביב אצבעי ומביטה בנוף מהחלון. "הוא יצא לאיזו פעולה מסוכנת, נכון?" לחשתי בשקט. ליבי התכווץ בחזי בדאגה שלא הייתי אמורה להרגיש כלפי מישהו שהתנהג אליי בצורה כל-כך וולגרית ומגעילה.
אני בכלל לא חשבתי שהוא איזה בחור חמוד ומתוק כמו שהוא אמר. זה רק מה שהוא חושב על עצמו. הכעס בעבע בתוכי, ולא ידעתי איך להפיק ממנו תועלת. ידעתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי לשנות את דעתו. הוא לא בחור משעמם, וזה מה שאני הכי אוהבת. האישיות שלו זרה לי, הריחוק והאדישות שלו.
החייל הטיפש שלא אמר את שמו כי כנראה הזיכרון של איך מנהלים שיחה בין בני אדם ברח לו ברגע שהוא ירה קרוב מידי לאוזן, נראה מהורהר. "אם לא סיפרו לך, אני לא יודע אם כדאי לי להתערב. היחסים בינך לבין המאפיה לא ברורים לאף אחד מהחיילים." הוא מעביר את כף ידו על זיפים השחורים, "אבל הוא בסדר עכשיו. הם בטח כבר חזרו."
אם סבסטיאן באמת חזר מהעבודה הזאת שלו, אוכל לראות שהוא חי בצהריים. הוא לא יודע שאני אבוא למסיבה או למשמרת.
נאנחתי וסתמתי את פי לשארית הנסיעה. הודיתי לחייל על שהסיע אותי ונכנסתי לאוניברסיטה, מהורהרת ודאגנית.
השיעור שלי ימשך רק שעתיים בגלל בעיה של המרצה, אז אני אוכל לעבוד הרבה זמן בבר ולא לחשוב על המסיבה.
לפחות המרצה הזה מעדכן אותנו, חשבתי לעצמי.
המרצה הקודם היה איום ונורא, וכל הזמן הייתי צריכה לסכם חומר בצורה מבולגנת כי לא הבנתי עד הסוף למה הוא מתכוון.