השקט שלנו

פרק 17

חוק מספר שמונה עשרה:
אסור להפנות גב לאישה שלך, מתברר שזה עושה סיוטים.
נ.מ - סבסטיאן רומנו:

אין תחושה יותר נוראית מלהרגיש כלוא בתוך עצמך, נעול בתוך החומות שהצבת ולדעת שאף אחד לא יוכל להציל אותך מהבור העמוק שאתה חבוי בתוכו.
"היי, מה קורה?" גארט מתקדם אליי בחיוך לגלגני כשהוא לבוש בצורה מוזנחת לגמרי, מניח את ידו על כתפי ומושך אותי לחיבוק.
אני נעצר במקומי, לא מחבק אותו בחזרה אלא לופת את כף ידו ומעקם אותה. "זוז ממני, מטומטם. באתי לחלק לך הוראות לקראת המבצע ולעדכן אותך בשינויים, לא לשבת איתך לרכל כמו זקנה בת שבעים." אני נוהם בכעס.
"למה אתה משתמש באלימות?" הוא ממלמל בקול מעט מסוחרר ומשפשף את זרועו כשאני מתקדם לתוך הסלון של ביתו.
עיניי עוברות על הזוהמה, סורקות אותה... ומיד יש לי חשק להעלות את הספות המלוכלכות באש. אני שונא לכלוך בבית. "אתה חתיכת דוחה." אני ממלמל.
השולחן הקטן מול הספה עשוי מעץ לא אסתטי, ועל השולחן יש שני בקבוקי שמפניה ריקים. כמה כוסות, פחיות, והמון גרעינים מפוזרים. הטלוויזיה דלוקה על ערוץ הספורט, ויש עליה מגבת רטובה ומסריחה.
"אני לא דוחה, מי אתה שתעביר עליי ביקורת?" מזדעף, עוקף אותי וצועד לשלט הטלוויזיה כדי לכבות אותה. "איש אדיש וחסר רגשות."
אני נשבע, חסר רק שיוציא לי לשון וינסה למשוך לי בשיער כמו ילד בגן שעשועים.
אני נאנח, "אתה מוכן להיום בלילה?" אני שואל ומוציא חפיסת סיגריה מכיסי.
"אל תעשן בבית שלי-" זועק בעיניים אדומות.
יכול להיות שהוא לקח משהו? עם גארט אי אפשר לדעת.
"שתוק כבר, גארט. הבית שלך שווה ערך ללול תרנגולות." אני מצית את הסיגריה ותוחב בפי. "אתה מוכן להיום בלילה?" אני חוזר בכוחניות.
"כן, מוכן-מוכן. באמת היה צורך שתבוא עד ללול שלי כדי לבדוק?" מגחך, לוקח פחית ומתיישב על הספה.
"רציתי לעדכן אותך בשינויים-"
קולות של צעדים קטנים ויחפים במסדרון מאחוריי נשמע, גורמים לי לעצור ולהדרך במקומי. כתפיי ננעלות ופי נסגר.
אני פונה אל גארט, "אתה שיכור או ממש מסטול?" אני שואל ישר, עיניי עוברות על שיערו החום והפרוע, המכופתרת הלבנה הפתוחה והמכנס בלי החגורה, שחושף את פס הבוקסר. הוא מזיע כמו חרא מסריח, חבל שאסור לי להצית גם אותו עם המצת שלי.
"גארט, אתה בא?" קול נשי לוחש בביישנות מאחוריי.
"בייבי, תישארי בחדר-"
"פעם הבאה, כשאני בא לעדכן אותך במבצע חשוב כל-כך," אני תופס אותו מהגרון בפתאומיות כאשר הזעם מתלקח בדמי.
הוא פוער עליי עיניים כמו עגל מבוהל.
"אתה פאקינג אומר לי אם יש מישהו בבית, מזהיר אותי - כל דבר שיעצור אותי מלדבר על משהו שהקאפו אמר שצריך לסתום את הפה לגביו." אלוהים, אני רוצה לפרק אותו במכות כל יום שאני רואה את הפרצוף המכוער שלו. הוא כזה... משוחרר וחופשי. בעיניי זה לא בסדר. הוא צריך להיות יותר ממושמע ודרוך. פבלו לא היה צריך להעלות אותו תפקיד אלא לרצוח אותו בעינויים.
"תירגע, אחי, כולה בחורה..." לופת את זרועותיי ומתנגד. וורידים מתבלטים באיזור הצוואר ממאמץ.
הוא חזק, אבל לא יותר ממני. אני מדביק אותו לספה ומביט בעיניו בזעם.