כנועה בשבילו

19-קול

״תרגעי ילדונת, אלו בסך הכל ההורים שלי״ אני אומר לה בפעם השלישית כשהיא הולכת וחוזרת בחדר שלה.
אנחנו אמורים לראות היום את ההורים שלי, אמא שלי ביקשה ממני לפני הרבה זמן, ונתתי לאלה שבוע מהרגע שאמרתי לה על זה.
״לא לא לא.״ היא מנענעת את ראשה ואני נשען לאחור על המיטה שלה, מיואש. ״מה אם הם לא יאהבו אותי? מה אם זה יהיה נורא?״ היא שואלת ואני מתרומם, טופח על היריכיים שלי ומסנן לה לשבת.

כשהיא יושבת עליי אני מתחיל לדבר. ״הם יאהבו אותך. אני מבטיח לך. יש מישהו בעולם הזה שלא?״ אני מנשק אותה והיא מחייכת. ״תהיי ממושמעת אליי כמו הילדה הצייתנית שאת תמיד, תחייכי את החיוך היפה הזה שלך,״ אני אומר ועוצר כדי לנשוך לה את הלחי כשהיא עדיין מחייכת. ״ואת תראי שהם יאהבו אותך.״

״אני... אהמ...״ היא משחקת עם האצבעות שוב. היא בלחץ. ״דברי.״ אני פוקד והיא מרימה את המבט אליי, מנסה לחפש כעס ואני מנסה לחשוב אם יש לי סיבות לכעוס. ״א-אני צריכה לקרוא לך אדוני ג-גם מולם?״ היא שואלת במבט תמים וחמוד שנועד כדי להרגיע אותי.

״לא, את יכולה לקרוא לי בשם שלי היום.״ אני אומר והיא מחזירה את החיוך שלה. ״אוקיי, תודה קול״ היא אומרת, השם שלי מתנגן על הפה שלה כל כך יפה, אני שוקל כמעט כבר לבטל את העובדה שהיא צריכה לקרוא לי אדוני, אבל רק כמעט.

״נצא?״ אני שואל ומרים אותי ואותה על הרגליים. ״כן, רק תן לי כמה שניות.״ היא הולכת לשירותים ואני מחכה בחדר שלה בשקט. כשהיא יוצאת אני שם לב שהריסים שלי פתאום יותר בולטות וארוכות ושיש לה שפתון בצבע על השפתיים. ״בואי לכאן״ אני מתרומם בעצבנות מהמיטה והיא מתקרבת בזהירות. אני תופס את היד שלה בחוזקה. ״שוב פעם עונש?״ אני שואל והיא מנענעת את ראשה לשלילה בפחד, דמעות נצברות לה בעיניים. ״אמרתי לך. שאת לא מתאפרת יותר.״ היא פותחת את עיניה בחוזקה, כאילו שכחה מזה.

אני לא מחכה שהיא תגיב, ישר מוביל אותה לשירותים כשהיא משתרכת אחריי, מייבבת. אני לוקח מגבונים ומעמיד אותנו מול המראה. אני מורח את כל האיפור שלה בעזרת המגבונים. היא שמה גם משהו בצבע עור שלה. מייקאפ? זה לא משנה. היא עשתה ההפך ממה שאמרתי לה לעשות. היא המרתה את פי.

״כשאני אומר שאת לא מתאפרת יותר. זה אומר שאת לא מתאפרת יותר. הבנת?״ אני צורח עליה והיא מתכווצת בתוך עצמה ומאלצת את עצמה להנהן. מזל שאחים שלה לא כאן. במיוחד אחותה, שלגמרי שכחתי ממנה, אני צריך לדבר איתה על זה.

אני ממשיך להעביר את המגבונים על כל הפרצוף שלה, מודע לזה שזה כואב לה, אבל הכעס מניע אותי כרגע.
״א-אני שכחתי... אמ-אמרת לי את ז-זה ולא הייתי מרו-מרוכזת בגלל מה שהיה ל-לפני..״ היא מסבירה ונהיית אדומה כשהיא נזכרת במה שקרה, היא כזאת חמודה.

אני מוריד את המגבון המלכולך מהפרצוף שלה ומסובב אותה שתסתכל עליי ולא על המראה ״אני מצטערת..״ היא לוחשת ואני מנשק לה את הראש ״זה בסדר״ אני מצמיד אותה אליי ומרגיע את עצמי תוך כדי. אני חייב להפסיק להוציא את העצבים שלי עליה.