כנועה בשבילו

3-אלה

במהלך השבוע האחרון, אחרי ההתקלות שלנו במסדרון ליד הלוקר שלי, קול לא הפריע לי אפילו פעם אחת.
לא הציק לי, ניסה להשפיל אותי, צחק עליי, שום דבר.

זה נורמלי להגיד שזה היה לי חסר?

כאילו, מאז שאני זוכרת את עצמי היינו ככה, אני הילדה הדחויה שאף אחד לא מדבר איתה בגלל שקול לא הרשה לאף אחד לדבר איתי חוץ ממנו, כי הוא נהנה להכאיב לי.

בכל זאת היו לי כמה חברים מהבית ספר הציבורי ואת סיוון, החברה היחידה שלי כאן, חוץ מקול, למרות שהוא לא נחשב חבר שלי, הוא פשוט מדבר איתי.

סיוון היא היחידה שמדברת איתי ואני לא מבינה איך קול עדיין לא הרחיק בנינו, כאילו עשה איתי חסד והשאיר לי לפחות מישהי אחת לדבר איתה. וזה אפילו לא מפריע לה שאנשים אחרים לא מדברים איתה בגללי.

היא פשוט החברה הכי טובה שלי והיחידה שאני צריכה.

״יש לי הצעה בשבילך״ קול הבהיל אותי בסוף שיעור ספרות. הוא לא חיכה שאגיב וכבר הציע את ההצעה הכי הזויה ששמעתי.

״תהיי השפחה שלי.״

מה? ״מה?״

קול, קול קופר, הבן היחיד למשפחת קופר, אבא שלו, ג׳ייס קופר, הוא האדם העשיר ביותר בעיירה שלנו (ואני מתערבת שהוא הבן אדם העשיר במדינה) מה שהופך את קול לחשוב שמגיע לו הכל, טוב, נותנים לו הכל אז איכשהו זה הגיוני.

קול שולט בכל בית הספר, מאז שעלה לכיתה ז גם ילדים בכיתה י״ב הקשיבו למה שאמר וסתמו תפה כשהוא דיבר. חלק מהאנשים אומרים שזה מכבוד, אני אישית חושבת שזה מפחד, הם מפחדים שאבא שלו יהרוס להם את המשפחה.

לי לעומת זאת, אין ממה לחשוש, גם ככה הכל הרוס אצלנו. הוא לא יכול להרוס לי כלום. אז אני לא מפחדת ממנו. אני היחידה שמתנהגת אליו ב״חוסר כבוד״ כמו שהרבה אומרים, ולו זה מציק, מאוד, אבל הוא עדיין לא מצא דרך לשכנע אותי להיות אחרת.

עד עכשיו.

״מה ששמעת. השפחה שלי. תכנעי לי. תעשי מה שאני אומר לך. כל דבר.״ הוא המשיך להגיד. כאילו חשב שאני באמת אסכים.

״לא!״ צעקתי עליו, אדיוט. חוצפן. מניאק.

״למה לא? זה משתלם לשתינו. את תעשי מה שאני רוצה, ואני אעזור לך.״ הוא התחיל להגיד. ״את ענייה לא?״ הוא שאל והסמקתי במבוכה. ״אני אעזור לך מבחינה כספית, הרי לא חסר לי.״

״אני בסדר לגמרי גם בלעדייך אדיוט.״ אמרתי וקמתי מהמקום שלי כדי לעזוב אך לפני שיצאתי מהכיתה הוא תפס בזרועי והשאיר אותי מולו.

״אל תהיי מגוכחת. נראלך שאני לא יודע שלא אכלת כל השבוע?״ הוא שואל. מאיפה הוא לעזאזל יודע את זה?

״למה אתה צריך אותי בכלל?״ שאלתי אותו בעצבים ״הרי יש לך כלכך הרבה כסף, לך תביא לך ׳שפחות׳ אחרות. מה אתה צריך אותי בתור שפחה שלך?״ שאלתי למרות שידעתי שאין סיכוי בעולם שאסכים לשיגעון הזה.

״אני רוצה להוכיח לך שאת טועה.״ מה? טועה במה? ״אמרת שאת בחיים לא תכעני לי. אני רוצה להוכיח לך שזה לא נכון.אני רוצה לנצח.״ אמר וענה על השאלה ששאלתי בלב שלי כאילו קרא את מחשבותיי.

הוא חושב שזאת תחרות?

״אתה אדיוט. אני לא אעבוד אצלך. לא עכשיו ולא בחיים. אתה שטחי ומגעיל.״ המשכתי להטיח בו. בכל האומץ לא חושבת על ההשלכות.

הוא אגרף את הידיים שלו בצד גופו ולפני שההתקף התפרץ, ברחתי מהכיתה. לא רציתי להיות עדה עכשיו להתקף כזה, וממש לא לעזור לו ולהרגיע אותו.

אני שונאת אותו.

הלכתי לסיוון שישבה בקפיטריה. החברה היחידה שלי, המפלט היחיד שלי.

״מה קרה יפה שלי?״ היא שאלה כשהתקרבתי אלייה, כשלא הבנתי איך היא הבינה שקרה משהו התחלתי לשים לב שאני בוכה, אני לא בוכה בציבור. מה קורה איתי? האם זה עד כדי כך השפיל אותי?

״קול...הוא...בג-בגלל שאני ענייה...״ אמרתי בגמגום כי הייתי חנוקה מהדמעות שלי עד שלא הצלחתי לדבר.

״ששששש מאמי אני כאן אל תמהרי הכל טוב״ היא הרגיעה אותי.

אחרי חמש דקות התחלתי לספר לה מה היה.

״אני בהלם מהיצור הזה.״ היא אמרה אחרי שסיימתי את הסיפור ״לא הסכמת לו נכון?״ היא שאלה. היא באמת שואלת?

״לא! מה פתאום! בחיים לא!״ צעקתי. הייתי כלכך עצבנית. אני שונאת אותו. אני שונאת אותו.

אני שונאת אותו!!