פקחתי את העיניים, נתנו לי מורפיום אז ישנתי. הייתי בהתאוששות, בקושי זוכר את אירועי אמש חוץ מכמה פלאשבקים, אני שומע את הרופאים מדברים בינהם אבל נכנס עוד קול הצטרף לשיחה, זה היה הקול של כריסטיאן, אחי החורג, כולם יצאו והוא נשאר, התיישב על קצה המיטה והסתכל עליי במבט מבועת, כדי להקל עליו אמרתי, ״הי..״ בטון קצת ישנוני. עיניו היו מוצפות בהלה ופחד, משהו שלא ראיתי בהן לפני כן.
״היי, איך אתה?? אתה מרגיש יותר טוב?״ אמר בגמגום, כריס אף פעם לא מגמגם, זה בטח היה זוועה.
״תודה שעזרת לי, מי יודע איפה הייתי אם לא היית קורא להם, אז תודה״ אמרתי ואימצתי את ידיי לאגרופים כדי להרים את עצמי מהמיטה לתנוחת ישיבה. לא הייתי רגיל לחלק תודות לאנשים, או סליחות, אבל כריס הציל את חיי, יכולתי למות בתור נרקומן מסומם שמת מוויד ווודקה, אז אני חייב לו לפחות את זה.
״אין על מה, לוק. אתה יכול לפנות אליי מתי שתרצה, אני האח הגדול שלך, טוב לא אח שלך.. אח חורג-״ קטעתי אותו. אני וכריסטיאן אולי לא חלקנו אותו דם, אבל הוא היה האח הגדול שמעולם לא היה לי, הוא דאג לי ואהב אותי כאילו הייתי דם מדמו, לכן בעיניי לא היה שום משמעות לזה שלא עבר לנו בוורידים אותו דנ״א.
״כריס, אתה אח שלי. אומנם זה לא בדם שלנו, אבל אתה אח שלי.״ אמרתי, בדרך כלל אני לא רגשני כזה, אבל אתם יודעים, חיים פעם אחת. ״מרגש לוק, עכשיו שעברנו את הקטע הזה.. למה יצאת ככה משליטה?״
פחדתי. אימה שטפה את עיניי. בהלה הציפה אותי, לא יכולתי לענות על זה. ״א.. אנ.. י לא.. י..כו..ל לד..בר.. על.. ז..ה.״ בעבר הייתי ילד חלש, חסר ביטחון, מוחרם בגלל הדילסקציה שלי. חוסר הביטחון הצטבר אצלי בגללה. ואז יום אחד, הבטחתי לעצמי שלא עוד. התחלתי להתאמן, ללכת למכון כושר, לעזאזל אפילו הגשתי בקשה לליגת הפוטבול בבית הספר. עשיתי שינוי, השתדרגתי, וכל מי שצחק עליי ולעג לי, יכול לשק לי בתחת עכשיו. לא גמגמתי יותר, טיפלתי בעצמי, ועכשיו זה חזר. כל השדים מהעבר.
״לוק, אתה יכול לספר לי הכל. אתה יכול לבטוח בי, אני יעזור לך. אני לא אלחץ עלייך אם אתה לא רוצה, אבל Todo el mundo tiene un refugio, déjame ser tu refugio״ אמר בהבנה, בגלל זה אהבתי את כריס, הוא תמיד עודד אותי ולא לחץ עליי.
מה זה אומר?״ שאלתי.
״זה אומר, שלכל אחד יש מקום מפלט, תן לי להיות מקום המפלט שלך. בספרדית.״ אמר ברכות.
״תודה כריס, זה משפט יפה,״ אמרתי בעייפות ניכרת, המורפיום השפיע יותר מהר משחשבתי.
״ו.. אתה לא תגיד לאמא שלי.. נכון?״ אמרתי כבדרך אגב ואימה שטפה את גרוני.
״לא, אני לא אגיד לה. אבל תבטיח לי שזה לא יקרה שוב, ואם כן, תפנה אליי. תבטיח לי לוק.״ אמר במבט מתחנן ומבקש.
״אני לא מבטיח כלום כריס, אבל אני מבטיח שאני אשתדל״ אמרתי, אף פעם לא הבטחתי דבר שלא הייתי בטוח שלא יכולתי לקיים.
״ילד טוב. עכשיו תנוח קצת.״ הוא חייך, פרע את שערי ואז יצא.
YOU ARE READING
חורגים מהגבולות
Romanceכריסטיאן טיילור. שחקן פוטבול אגדי, אליל הבנות, זכר האלפא של הבחורים. פראי, חצוף, מסתורי. טרגדיה נוראית שינתה את חייו וגרמה לו לשים מסכה שאיש לא סדק לעולם.. עד שהוא הכיר את קטלין ריברה, אחותו החורגת החדשה שגרמה למסכה להסדק, זה הטריף אותו. הוא היה חיי...
