חורגים מהגבולות

פרק 22: כריס

״אתה יכול לצאת מהמחבוא שלך עכשיו, הוא הלך.״ קטלין אומרת בטון קריר וגם אם אני לא רואה את פניה, אני די בטוח שהיא מגלגלת עיניים.
אני שונא את זה. אני שונא שהיא פגועה ככה. זה בגללי ואני לא יכול לעשות כלום כדי לשנות את זה. אני זלזלתי בה, כעסתי עליה, אכזבתי אותה, פגעתי בה. תקראו לזה איך שתרצו, אבל זה עדיין מסתכם בזה שאני גרמתי לזה.
היא סמכה עליי, היא נתנה לי את הבתולים שלה על מגש של כסף, לעזאזל.
היא זרקה את כל שנות השנאה שלנו, העקיצות שעקצתי אותה בכל הזדמנות, הכינויי גנאי, ההתגרויות, ההתחכמויות וסמכה עליי.
אחותי החורגת לא רק נתנה לי  את הבתולים שלה, היא נתנה לי את הלב שלה. ואני בגדתי בו.
אם יש משהו שאני שונא יותר מהמצב הזה, זה את המצב שאחרי שהיא תתגבר עלינו. שהיא תהיה עם מישהו אחר, אבל אני חייב להמשיך. אנחנו לא יכולים להיות ביחד, לא נועדנו להיות ביחד. היא תמצא מישהו יותר טוב ממך, אלוהים יודע שאתה לא מספיק טוב בשבילה וגם לעולם לא תהיה ראוי לה. אומר הקול המלאכי בראשי. קול אחר, שטני יותר, אנוכי יותר, אומר שאני צריך לאחוז בה ולא לשחרר כי היא הדבר הכי פאקינג טוב שקרה לי בכמעט שמונה-עשרה שנה המחורבנות שבהן אני חי. משהו בי מתפתה לקול הזה, לאזוק אותה למיטתי ולא לתת לה ללכת, אבל למרות זאת, אני מקשיב לצד האצילי והלא-אנוכי שאומר לי לשחרר אותה וכשאתה אוהב מישהו, אתה צריך לשחרר אותו. כי לעזאזל, זה מגיע לה אחרי כל הסבל שהיא עברה. אז, אני ממשיך במשחק השנאה וממשיך להתעלם להיות מניאק גועלי.
אני יוצא מאחורי גרם המדרגות ואומר בקול יבש וחסר רגש, ״לא רציתי להפריע להתבכיינות הקטנה שלך.״
אני מכניס את ידיי לכיסים והולך למטבח ופותח את המקרר, מחפש משהו לסתום איתו את הקיבה. לפחות שמשהו אחד יהיה אטום ולא ישמיע דברים בלתי רצויים.
אני כמעט מרגיש את הכעס שלה קורן עליי ואני די בטוח שהמבט שהיא נועצת בגב שלי, היה יכול לחורר אותו אם הוא היה כדור.
״התבכיינות!? זה מה שיש לך להגיד? פאקינג התבכיינות מזויינת?!,״ היא צועקת ואני ממהר להסתובב אליה.
שיט, היא נראית לא טוב  וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לאסוף אותה בזרועותיי ושהיא רק תישאר בהן לנצח.
אני בוחן את מבטה היטב, רוצה לגמוע את עיניה ואת הרגשות המתרוצצות בהן, אבל אין בהן שבריריות, או עצב, רק כעס. פאק. אבל אני בכל זאת, נשאר עם מבט ריק.
״כן.״
אני יכול לראות את הווריד פועם במצחה, את ידיה שקפוצות לאגרופים, נראה כאילו היא מתכוונת להחטיף לי ואני לגמרי בעד. מגיע לי. אבל אני רואה גם את הבזק השבריריות שחלף בעיניה. היא חושבת שלא אכפת לי. שאני לועג לה, מעליב אותה, מזלזל בה, פאק. היא לא יודעת כמה כואב לי לראות אותה ככה. היא צוחקת מריר, צועד לעברי ומתפרצת,
״אתה יודע מה? כן! אז מה? מותר לי! עבר עליי היום הכי מחורבן בעולם וזה התחיל פה,״ היא דופקת על הלב שלה. ואני מרגיש סכיני אשמה שאני גרמתי לזה. והיא ממשיכה הפעם כשדמעות ממלאות את עיניה.
״וזה הסתיים פה.״ היא מצביעה על החתך בגבה שלה שמכוסה בתחבושת. ואני כבר לא יודע איך אני מרגיש. אני שונא את עצמי. כשאני לא מגיב, היא בורחת לחדרה וכשאני שומע את הדלת נטרקת אני מרכין ראש ונכנע לשלושת המילים שהדהדו לי בראש מאז התחיל הקשר שלנו. את מה שהכביד על ליבי זמן רב. ההודאה שלא רציתי להודות בה בשביל שנינו, כי זה יהרוס אותנו.
״אני אוהב אותך.״
אני הולך לארון המשקאות. ארון שפתחתי לא מעט כשעבר עליי יום מחורבן ומוציא וויסקי ומוזג לכוס המפוארת של אבי.
אני מתיישב בספה, שם רגליים על השולחן ולוגם את הנוזל הענברי שכבר הרגלתי את עצמי לצריבה המתוקה שלו.
אני לוחץ על השלט ושם איזשהו סרט אקראי בנטפליקס וכמובן בהתאם למזל השחור שלי, הסרט מדבר על זוג שונאים-אוהבים שהגבר פחדן מכדי להגיד לבחורה איך שהוא מרגיש כלפיה ואז הוא מפסיד אותה. אחרי חמש או שש כוסות בתוספת העינוי שנקרא ״סרט״ אני צוחק צחוק מריר ומנפץ על הטלוויזיה את כוס הוויסקי וכל הזכוכיות מתפזרות בסלון.
אני מושך בשיערי עד שהוא מזדקר לכיוונים שונים ואז אני מחליט החלטה שיכולה לעלות לי בחיי אבל אני לא מפחד, להפך, ברגע זה אני מוכן לעשות הכל כדי לא להרגיש ובטח שלא לחיות.
אני חוטף את מפתחות המכונית שלי מהשיש ויוצא למקום היחידי שאני יכול להיות בו עכשיו.
אני מגיע למקום השלו שלי, למקום שיכיל  אותי ולא ירחיק אותי. לחוף המבטחים שלי, תרתי משמע.
כשאני מחנה את הג׳יפ שלי, אני מוציא מתא המטען את את הצבעים, המכחולים, צבעי השמן ובלוק הציור שלי. החלטתי להשאיר את הציוד במכונית כי בכל רגע  התשוקה שלי יכולה לסחוף אותי אל החוף הזה ואני לא יכול לאפשר לעצמי להתעכב בגלל הצבעים, אז החלטתי שהם צריכים להישאר במכונית. אני אוסף אותם אל תוך התיק שלי ומשליך אותו על גבי והולך לכיוון הסלע הקבוע שלי. הסלע שעכשיו אני וקטלין חולקים. אני לא בטוח שאוכל לשכוח את הרגע הזה אי פעם, שהיא תפסה אותי מצייר וביקשה רשות להתיישב לצידי. אני לא אשכח אותה, איך היא נראתה ברגע הזה. שהשמש האירה את כל גופה בהילה זוהרת וחמה, את תווי פניה שהתחדדו כשהשמש פגעה בהן, את צבע עיניה שהתבהר והפך לכחול זכוכית כשהשמש האירה אותן. היא הייתה מדהימה, יצירת אומנות של האל, לא אמיתית.
אז החלטתי לצייר את מתת האל, מושא אהבתי, אחותי החורגת, קטלין ריברה.
אני מתיישב על הסלע, מסדר עליו את המכחולים ופלטת הצבעים, מניח בחיקי את בלוק הציור ומתחיל לצייר. אני נזכר באותו הרגע על הסלע, שהיא הוארה בצבעי השקיעה וזה מה שאני מצייר.
אני מצייר דמות שחורה פורשת ידיים לצדדים ומביטה מעלה, מוקפת בים הכחול ומוארת בהילה כתומה של השקיעה.
אני נשאר כמה שעות טובות בחוף, עד שאני מרגיש עייף ומוכן לחזור הביתה.

אני נזהר לא להרעיש כשאני נכנס לבית, אבל משהו מוזר, האורות דלוקים, לוק לא בבית ואני מניח שקטלין שקועה בחדרה בדיכאון שאני הכנסתי אותה אליו. אז אני מוציא מהתיק את האולר שאני שומר למקרי חירום ופותח באיטיות את הדלת כשאני שולף את האולר לפני וכשאני נכנס, אני צועק ״תרים את הידיים בן-זונה לפני שאני חותך לך את העורק הראשי!״
ולפתע, אני רואה קערת פופוקרן יפה באוויר ואישה מתולתלת קופצת ממקומה על הספה וצורחת.
״תגיד אתה דפוק?! הורדת לי את הלב אידיוט!״ מסתובבת לוסיה, החברה הכי טובה של קטלין והכיבוש הבא של ניק.
אני מוריד את האולר ואומר, ״מצטער שחשבתי שמישהו פרץ לבית שלי.״ אני ולוס אף פעם לא הסתדרנו. אני לא הצלחתי לשים על זה את האצבע, אבל כן, אנחנו רחוקים מלהיות בסדר אחד עם השני. היא מגלגלת לעברי עיניים ומושיטה אצבע שלישית.
״אתה אמור להצטער, אבל לא על זה מניאק!״ היא צורחת עליי. היא באמת חושבת שהיא נראית מאיימת? היא נראית כמו פודל טוי שיש לו כלבת. אבל אני לא מתייחס לטון שלה, רק למילים. אני יודעת בדיוק על מה אני אמור להצטער. כנראה קטלין סיפרה לה. יופי.
אני בכל זאת משחק אותה אדיש למצב ולא זוכר אז אני אומר בבלבול, ״על מה?״
״אל תשחק אותה ראש קטן, מניאק. שנינו יודעים טוב מאוד מה אמרת לה. אתה אולי יכול לעבוד עליה, אבל אתה שקוף בעיניי.״ היא מתקרבת אליי ותוקעת אצבע מאשימה בחזי. ״אתה אוהב אותה, אבל אתה פשוט פחדן מכדי להגיד לה את זה. ויודע מה, לעזאזל, אתה אפילו פוחד להרגיש את זה בעצמך!״ היא מאשימה. אני לא מאשים אותה שהיא כזו מגוננת, קטלין היא החברה הכי טובה שלה ופגעתי בה, ברור שהיא תכעס. וגם אני כועס, לא על זה שקטלין סיפרה לה,  אני כועס כי מה שהיא אמרה נכון. כי אני פחדן ודפוק מכדי להודות באמת.
במקום אבל להודות בפניה על הרגשות שלי, או אפילו להתגונן, אני מתקיף אותה בנקודה רגישה.
אני אומר בקול ארסי ושקט, ״אז.. את לא פחדנית שאת לא אומרת לניק את מה שאת חושבת עליו? למה את לא אומרת לו שאת אוהבת אותו? או שאולי את אפילו פוחדת להודות בזה בעצמך כי את כזאת ילדה טובה והוא כזה זונה?״
אני מחייך חיוך כריש כדי להראות לה שניצחתי. אם היא חושבת שאני פחדן מספיק, היא עדיין לא הסתכלה במראה. עיניה נפערות מבהלה שעליתי עליה, וואו, היא ממש נאיבית אם היא חושבת שלא קלטו אותה. היא שקופה. היא מתחילה לגמגם, ״אני.. אה.. ל..א..  או..ה..ב..ת  או..ת..ו״
״מה אמרת? גמגמי ברור, לוס.״ אני אומר לה בשחצנות ומקרב את אוזני אליה כדי לשמוע אותה. כשאני מתרחק, אני רואה את עיניה מתמלאות בדמעות ואני ממש מתחרט. אם ניק ידע שגרמתי לה לבכות, הוא ירצח אותי. ניק אומנם מתנהג כמו זונה, אבל יש לו חיבה בלתי מוסברת ללוסיה. הוא תמיד מנסה להתקרב אליה.. אבל איכשהו הוא תמיד נכשל בזה כי תמיד אחת מהסטוצים שלו נמרחת עליו, או שיש לו הזדמנות לזיין מישהי.
כמו שאמרתי ללוסיה שהיא לא אומרת לניק את מה שהיא חושבת, ככה גם הוא כלפיה. הוא ממש מחבב אותה, אבל בגלל שאף פעם לא היה במערכת יחסים רצינית, הוא לא יודע איך להתמודד עם זה ועם אישה שהיא משהו מלבד כמה חורים.
לוס לוקחת את התיק שלה ומנגבת את עיניה מדמעות, ואני ממש מתחרט שפגעתי בה. אף פעם לא רציתי לפגוע באישה, אבל עשיתי את זה.
כשהיא הולכת לכיוון הדלת ונוגעת בידית, היא מסתובבת אליי ואומר בקול חלש ופגוע, ״אז אל תהיה כמוני. תגיד לה. ואולי גם תכניס את זה לראש הדפוק שלך.״
כשהדלת נטרקת, אני אומר לעצמי
״הלוואי והייתי יכול.״
וקורס על הרצפה.