אני מוטלת שם, על רצפת מלתחות הבנים, עצובה, שבורה, חסרת אונים, כועסת, מאוכזבת. אני מתקפלת לישיבה וחובקת את רגליי צמוד לחזי ושוקעת ברחמים עצמיים. אני מרגישה את קנה הנשימה שלי הולך ומתכווץ ואת גרוני כואב מרוב דמעות.
אני משחזרת את המילים שלו שוב ושוב כדי לוודא שהן אמיתיות.
״זונה ממוצעת״
״לא טובה יותר מכל האחרות״
״זה לא היה בשבילך״
״נואשת לזין שלי״
כל מילה היא מהלומה בלב שלי.
אני מוחה את דמעותיי ומחליטה לקום. אני אוספת את שארית כוחותיי ומתרוממת לכיור ואוחזת בשוליו בכל הכוח כדי לא למעוד ולחטוף את הכיור בפנים שלי. אני מרימה את ראשי ואני לא מזהה את הבחורה שבמראה.
היא חלשה, שבורה, עצובה. מה שהבטחתי לעצמי כשהייתי מספיק בוגרת להבין שאבא שלי היה בן-זונה חולני שהתעלל בנו, היה שאני לעולם לא אבכה שוב בגלל גבר. לעולם לא. ובאמת קיימתי את ההבטחה כל השנים האלו, אבל זו הנקודת האל-חזור.
כריסטיאן הצליח לשבור אותי. נתתי לו לשבור אותי. לשבור את הלוחמת. לשבור את הנפש שלי.
אני עוברת את שאר היום חבויה בתוך הקפוצ׳ון שלי מורכנת ראש, מייחלת שהוא מסתיר את הפנים שלי כדי שלא יראו אותן מרוחות בדמעות. ולמזלי, עוברת אותו בשקט ובלי הערות עוקצניות, אבל כמובן שנשלחו אליי, לנערה שלא יכולה להיות עם בחור בלי שאחיה החורג יפצח את גולגולתו לשניים, מבטי רחמים. אני שונאת רחמים, כי מתייחסים אלייך אחרת. מתייחסים אליך כאל שבר כלי.
אבל כמובן שיש גם את הטיפוסים האכזריים כמו גרייס דיקסון וחבורת הזנבות שלה. גרייס אולי נראית טיפשה, רגע, עזבו, היא באמת טיפשה, אבל במה שנוגע לכריס, היא חיית טרף עם רדאר שמתפרס לרדיוס של מאות קילומטרים. היא יכולה להריח כל דבר, נואשות, קנאה, משיכה, אהבה. ושלא תבינו לא נכון, היא גם יכולה לזהות אותו על כריס.
שנה שעברה, קלסי קאלום רדפה אחרי כריס בקטע נואש בטירוף, היא הייתה כל כך נואשת שהיא אפילו הציעה לרכוב עליו במחסן של אב הבית. בנוסף לכל הידיים המתפזרות שלה כמובן. גרייס התעצבנה די מהר ונשבעה לצוד אותה. היא רדפה את קלסי והשפילה אותה בכל מובן אפשרי עד שהמסכנה לא יצאה מהבית במשך חודשים והגיעה למוסד טיפולי.
צמרמורת מייד עוברת בגופי ושערותיי סומרות כשאני נזכרת בכל ההתעללות בקלסי עד שזה גורם לי לרצות להקיא.
ואם כבר מדברים על החמור, הנה היא צועדת לכיווני, עם הכלבות המשתרכות מאחוריה.
גרייס הייתה יפיפייה, עם השיער החום המתבדר שלה, ועיני האגוז שגומעות אותך אם רק תסתכל עליהן מספיק ובואו לא נשכח את גזרת הדוגמנית שלה. היא לבושה היום מכף רגל ועד ראש בחליפה בצבע כחול רויאל, מטעם פראדה.
אבל ככל שהיא יפה מבחוץ, היא מכוערת מבפנים. רקובה.
אבל אני לא נרתעת ממנה, תמיד ידעתי מה אני שווה ואף פעם לא הורדתי מערכי בהשוואה לבנות אחרות.
ביום רגיל הייתי מוכנה לקרב איתה, אבל עכשיו, אני לא מרגישה מוכנה בכלל. אני מרגישה שבורה ושאם מישהו ינשוף עליי אני אשבר. אני מהר מושיטה יד לפניי לנגב את דמעותיי הלא נגמרות, לא מוכנה שהיא תראה אותי ככה.
״שלום, זונה,״ גרייס נעמדת מולי בידיים שלובות והבעת ניצחון.
״אין לך מישהי אחרת לאמלל היום?״ אני אומרת בקול חלש ומגלגלת עיניים, מקווה שהיא תניח לעניין ומנסה להתחפף מהמקום, אבל לרוע מזלי, היא תופסת בתיק שלי וגוררת אותי חזרה למקומי.
״תקשיבי לי טוב חתיכת כלבה, אני לא יודעת איזה משחק את משחקת עם כריס אבל כדאי לך לתפוס מרחק. הוא שלי את שומעת?!,״
אני רוקדת בלב שלי ומחייכת חיוך ניצחון קטן, מרוצה שהצלחתי לערער אותה. כנראה שהיא לא מקבלת את זה בצורה טובה כי
היא מתקרבת אליי יותר ויותר עד שאני יכולה להרגיש את הנשימה שלה עליי, הווריד במצחה הולך וגדל ונהיה בולט והבעתה הופכת לרצחנית. היא תופסת בחולצה שלי וצועקת,
״כלבה אני אהרוג אותך!״ ואז היא מתנפלת עליי ומתחילה להכות אותי. היא משכיבה אותי על הרצפה ונותנת לי אגרופים לפנים.
״אני אעצב לך את הפנים מחדש כלבה! בדיוק כמו האבא הנרקומן שלך!.״ זה היה קו אדום. לא יכולתי לשאת את זה יותר ועוד יותר לא יכולתי לשאת המחשבה שהיא יודעת. ואם היא יודעת, סימן שכולם יודעים. לעזאזל, איפה היא השיגה את המידע הזה?
פאק. פאק פאק פאק פאק פאק!
יש בעולם הזה ארבעה אנשים שיודעים את זה ובשלושה מהם אני בוטחת. זה משאיר רק את המניאק הגדול בעולם. אני לא חושבת על זה עכשיו, אני עסוקה מדי בלהחטיף לתירוץ העלוב הזה שנקרא בחורה. עד עכשיו לא חשבתי על להחטיף לה בחזרה, אבל כשהיא פתחה עליי את שערי הגיהנום שלי, החלטתי שאני פותחת את ליבי ומלקטת כל פיסת כאב, תסכול, אכזבה, שנאה וכעס שהרגשתי בחיי, ופרקתי אותו עליה. לא נשארתי אדישה ואני הופכת אותנו כך שאני מעליה, ומכניסה לה אגרופים בצדי הגוף. אני שומעת ילדים נוהרים למקום, מתגודדים סביבנו ומריעים, חלקם שורקים וחלקם מהמרים מי תנצח בקרב החתולות של השנה. האם זו תהיה קטלין, ׳ציפורני חתול׳ ריברה או האם האלופה המכהנת גרייס ׳זין׳ דיקסון. לפי הפרצופים פה של כמה משחקני הפוטבול אפשר לראות בבירור שאם הם לא ירוצו לתא השירותים הקרוב הם עלולים לגמור במכנסיים לאור מופע הפורנו הזה, בקטגוריית אגרוף, כמו שהם קוראים לזה. איכס.
״תרדי ממני, זונה! תעשו משהו!״ היא צורחת לחברות שלה.
חבורת הכלבות שלה נחלצת לעזרתה כשהיא צועקת אליהן לאחר ששקעו יותר מדי במופע, אבל לרוע מזלם, אני נעולה עליה כמו אמסטף ששומר בגוננות על חתיכת בשר מופקרת. וכנראה הן חוששות מדי שחס וחלילה ילדת הפרא לא תקרע מעליהן את בגדי המעצבים שלהן, אז הן חוזרות למקומן ולא עושות כלום.
״מה קרה כלבה? את לא יודעת להחטיף כמה אגרופים?,״ אני צורחת כשאני מנחיתה עוד ועוד מכות בגופה.
״ומה לגבי לקבל, את יודעת?״ אני ממשיכה לומר כשאני מנחיתה אגרוף באפה ואני שומעת את העצם נשברת. אבל אני לא עוצרת, אני ממשיכה. האדום שאני רואה בעיניי הוא אפילו לא ההתחלה לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו. לא, זה יותר מזה.
״אה, שכחתי שהדבר היחיד שאת יודעת לקבל הוא זין, כי את כזאת זונה נכון?״ אני אומרת בטון קר וצחוק מריר כשאני מבחינה שגרייס כבר איבדה הכרה ולכן לא ענתה לי, אז אני יורדת ממנה, מלקקת את שפתיי ומרגישה טעם מתכתי בפי.
אני מרימה את ראשי ומבחינה בקהל הדומם שעד לפני שתי שניות צרח והתלהב. עיניי נפערות והבושה ממלאת אותי. אני לא מספיקה לשלוח עוד מבט אחד ואני רצה לשירותים.
אני ניגשת למראה ומתבוננת בפניי. הן מכוסות בנקודות אדומות שכנראה היו מדמה של גרייס ואני מסתכלת היטב בחתך הגבה שלי, כנראה נוצר מהטבעת שלה כשהחטיפה לי בפנים. מושלם.
אני שוטפת אותו במים וטופחת עליו עם נייר.
אני מרגישה כאילו השטן בכבודו ובעצמו פתח את שערי הגיהנום מעליי והחליט להציב מולי את השדים שלי. בעצם, השד שלי. אבא שלי. כשהוא לא היה מרביץ לאמא, הוא היה מרביץ לי כי הוא היה שיכור מכמויות של אלכוהול. לפעמים אלו היו הידיים שלו, לפעמים החגורה, ולפעמים גם כוסות או צלחות שהתנפצו על גופנו.
אני שוטפת את פניי ומסתכלת על כפות ידיי. המפרקים שלי מדממים, כנראה בכל זאת לא למדתי להחטיף אגרוף נכון, או שזה בגלל כמות הפעמים שחבטתי בגוף העלוב שלה.
למזלי, גרייס לא הגישה תלונה במשטרה, אבל זה רק בגלל שכמה עדויות אמיתיות, סתרו את הסיפור שלה כשסיפרה שתקפתי אותה כי קינאתי במכנסי הפראדה החדשים שלה ורציתי לקחת אותם ממנה. איזו רמה.
כשאני מגיעה הביתה, אני זורקת את מפתחות המכונית על השידה ופושטת מעליי את הג׳קט וזורקת אותו על הספה ורצה במעלה המדרגות לשירותים.
הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיעה לשירותים הוא לחטא את החתך בגבה שלי ולכסות אותו בתחבושת והדבר השני הוא פשוט לבכות.
אני בוכה במשך עשרים דקות עד שאני שומעת דפיקה חזקה על הדלת. כנראה לא שמעתי את הראשונה בגלל הריכוז שלי בלשקוע ברחמים.
אני ממהרת לנגב את דמעותיי ולשטוף את פניי וכשאני פותחת את הדלת אני לא מצפה לראות את לוק. אני מסווה את העצב שלי ומדביקה על פניי חיוך של מיליון דולר אבל לא נראה כאילו הוא קונה את ההצגה הקטנה שלי.
״את יודעת, את לא צריכה להעמיד פנים איתי, קיטי. אני אחיך, לעזאזל. אומנם הקטן, אבל עדיין אח שלך, את יכולה לספר לי הכל.״ הוא שעון על המשקוף ואומר בטון שבור. הוא מושך אותי אל חזהו ואני נשברת. אני פורצת בבכי והוא עוטף אותי בזרועותיו ומשעין על ראשי את סנטרו. לוק אומנם אחי הקטן אבל הוא עדיין גבוה ממני בעשרים סנטימטרים וגדול ממני בכמעט חצי מהמשקל. מה אתם יודעים, כנראה שאם אתה מתאמן ארבע שעות ביום, שש פעמים בשבוע יש תוצאות מאוד יפות.
הוא מוחה את דמעותיי ומנשק את מצחי.
הוא מלטף את הגבה שלי ושואג, ״אני נשבע לך, שאם עוד פעם אחת דיקסון תניח עלייך את הידיים המטונפות שלה, אני אבעט בתחת שלה דרך השער.״
אני צוחקת צחוק קטן, שמחה שהוא יכול לשפר לי את מצב הרוח כשאני מרגישה חרא.
״תודה לוק,״ אני אומרת ונשענת עליו שוב.
״רגע, איך אתה יודע שהיא עשתה את זה?״ אני נאנחת קלות. מצטערת על העובדה שהוא היה צריך לשמוע על זה ממישהו אחר ולא ממני.
הוא מתכווץ במעט ומשפשף את עורפו ונראה נבוך,
״טוב.. יכול ששמעתי את זה כשסוואנה דיברה על זה בשיעור, ואז כששאלתי אותה מה קרה, היא סירבה לענות. אז, שכנעתי אותה שאני אעניק לה אורגזמה נחמדה באחת הכיתות הריקות אם בתמורה היא תיתן לי מידע.״ הוא מחייך חיוך נבוך ומבויש וגם כזה שאומר בבקשה-אל-תהרגי-אותי-על-ששכנעתי-בחורה-לשכב-איתי-כדי-להשיג-מידע.
לא יכולתי לכעוס עליו, לא כי הוא היה מוכן להפר את העקרונות שלו בשביל לגלות מי הציקה לי. ללוק יש כלל נוקשה מאוד ביחס לסקס. זה או שהוא מאהבה או שהוא לא בכלל. הוא לא רצה להשלות בחורות שיש בינהם משהו יותר מסקס, בניגוד לשאר חברי קבוצת הפוטבול שלו, שכולם שם, בלי יוצא מן הכלל, זונות ממין זכר. ועל זה, אני מאוד מעריכה אותו.
אני מתרוממת על קצות אצבעותיי ופורעת את שיערו של אחי ומחבקת אותו והוא אותי בחזרה.
שיערותיי סומרות, אני מרגישה אותו. הוא כאן. אני לא חושבת שלוק מבחין בנוכחות שלו כמוני אז אני בוחרת להתעלם וממשיכה בשיחה עם אחי.
״אני לא יכולה לכעוס עלייך, לוק. הפרת את אחד העקרונות הכי חשובים לך בגלל שהיית צריך להגן עליי.״
״והייתי עושה את זה שוב, בגלל שזו את.״ הוא אומר ברוך שלא שמעתי ממנו מעולם. הוא מנשק את קודקוד ראשי, קורץ אליי והולך.
הוא זורק לאחור, ״אה, אני הולך לסוואנה הערב, אז תהני, הבית כולו שלך.״ וזורק אליי את המפתחות ויוצא מהדלת.
אני נושפת בהקלה, כי סוף סוף לא אצטרך להחזיק את נשימתי עצורה בחזי כדי שלוק לא יבחין בשינוי קצב פעימות הלב שלי, כי הוא על מאתיים בכל פעם שאני רק חושבת על כריסטיאן טיילור.
הגבר שכבש אותי. שגרם לי להתאהב בו. שריגש אותי. שריסק אותי.
אני מגלגלת את עיניי לעצמי ואומרת בקול, ״אתה יכול לצאת מהמחבוא שלך עכשיו, הוא הלך.״
YOU ARE READING
חורגים מהגבולות
Romanceכריסטיאן טיילור. שחקן פוטבול אגדי, אליל הבנות, זכר האלפא של הבחורים. פראי, חצוף, מסתורי. טרגדיה נוראית שינתה את חייו וגרמה לו לשים מסכה שאיש לא סדק לעולם.. עד שהוא הכיר את קטלין ריברה, אחותו החורגת החדשה שגרמה למסכה להסדק, זה הטריף אותו. הוא היה חיי...
