חורגים מהגבולות

פרק 27: כריסטיאן

״ואני פאקינג אוהב אותך!״ צרחתי.
שקט שורר, היה אפשר לשמוע סיכה נופלת ואז, הסתכלתי עליה, קיוויתי שתגיד משהו, שתצעק עליי, שתצרח עד שהקול שלה יגיע לשמיים שהיא שונאת אותי. אבל היא רק הסתכלה עליי בעיני האוקיינוס שלה, שנראות כאילו האוקיינוס זורם על כל פניה, כי היא בוכה.
היא בורחת אל כיוון הים שנמצא כמה מטרים מהווילה ואני לא מבזבז עוד שנייה אחת. אני לא יודע מה קורה, כי רגליי פוצחות בריצה אחריה. אני אפילו לא חושב שהמוח שלי נתן להן פקודה ישירה, רוב הסיכויים שהלב הטיפש שלי צעק להן להתחיל ללכת לפני שאני אאבד אותה.
לפתע, היא נעצרת ליד שפת הים וכולה מוארת בחשכה, ההילה שעוטפת אותה מזכירה מלאך זוהר בשמי הלילה השחורים והאפלים, קרן אור שמקרינה זוהר ואור במערה אפלה שמאיימת לבלוע את הזוהר שלה, כוכב מנצנץ בשמי הלילה. והיא אכן כל הדברים האלה. אולי התכחשתי לזה, אבל לא עוד. השלמתי עם העובדה שאני לא אוכל להרחיק אותה ממני לנצח, השלמתי עם העובדה שהיא המלאך הזוהר בחיים האפלים שלי, שהיא קרן האור הזוהרת שנותנת תקווה לחיים העלובים והאפלוליים שלי שמאיימים לסגור עליה, אבל היא מנצחת אותם כל פעם מחדש. היא ניצוץ האור שבלב שלי, היא תוכל להחיות אותי מחדש. 
אני נעצר מאחוריה, ׳בלי תנועות נמהרות, אחרת תבריח אותה׳ אמר המוח שלי, אבל רגליי שוב התהלכו על החול כי הלב אמר ׳תאמץ אותה בין ידיך ואל תיתן לה ללכת שוב לעולם׳.
אני מושיט יד אל גבה מרחוק וזה היה כמו סימן משמיים כי היא שאלה בקול שבור, ״למה?״
אני מבולבל. ״למה מה?״
״למה אתה עושה את זה?״ היא משיבה בלחש.
״אני מבולבל, קטלין. מה אני עושה?״
היא מסתובבת אליי בסיבוב חד וצועקת,
״את זה!״ היא מצביעה עליי ועליה.
״למה אתה גורם לי כל הזמן לחזור אליך?,״ היא התחילה לבכות ואני שולח יד במהירות אך היא הודפת אותה.
״לא, אני לא צריכה את הרחמים שלך. תענה לי על הפאקינג שאלה!״
אני מבולבל, אני לא יודע מה לענות או מה לחשוב, אני רק יודע שאני רוצה אותה בין זרועותיי ולא לתת לה ללכת שוב.
כשאני לא עונה, היא צוחקת צחוק מריר ואומרת, ״ברור. כי זה רק עוד צעד במשחק שלך, נכון?״ היא מסתובבת והולכת אל כיוון הים עד שהמים נוגעים בקרסוליה. היא מרפרפת באצבעותיה על הסלעים עד שהיא נכנסת עמוק יותר. 
״טוב, אני לא מתכוונת להיות חלק מהמשחק הזה.״
לשם שינוי, אני לא מחכה בצד כדי לראות מה יהיה הצעד הבא.
לפני אחד עשר שנים, נשארתי בצד ולא הגנתי עליה. הגנתי על עצמי. והיא נלקחה ממני. לנצח. וזה העונש שלי, להתייסר שנים מהעובדה שיכולתי להציל אותה, אותנו, אבל הייתי טיפש ואגואיסטי. והיא שילמה על זה במקומי. אני לא אוכל לחיות עם העובדה שעוד מישהי נלקחה ממני בגלל השאננות והאדישות שלי.
זין על לא לעשות תנועות חדות.
אני רץ אל כיוונה, אבל כשאני עושה את הצעד האחרון כדי להגיע אליה, היא מסתובבת אליי, כשהאיפור מרוח על לחייה, היא מחייכת ואומרת בקול שקט, ״אני אהיה בסדר עכשיו, הכל יהיה בסדר.״ והיא ממשיכה לצעוד ולהיכנס אל תוך המים בזמן שהגוף שלי משתתק. ואני נופל לאחור ומתנשם בכבדות כזאת עד שאני חושב שאני הולך להקיא את הריאות שלי החוצה.
לא, זה לא יכול להיות. היא לא היא.
אני חוזר אל שנת 2010, אל כריסטיאן בן החמש, אל אותו רגע מצמרר וחולני שבו אני נמצא עם אמא שלי ואחותי בת השלוש במכונית שדוהרת אל כיוון סלע עצום.
אני זוכר את הרגע הזה בדיוק כמו עכשיו, אמא שלי נהגה בפראות והאיפור היה מרוח על פניה, בדיוק כמו שהוא מרוח על פניה של קטלין. היא בכתה וייבבה ואני רק ילד קטן ומפוחד שלא יודע מה עובר לאמא שלו בראש.
״אמא? את בסדר? אני מפחד.״ אמרתי באותו זמן בקול חלוש ומפוחד.
״אל תפחד, מתוק שלי. אני אהיה בסדר, הכל יהיה בסדר.״ היא הגבה את האיפור מפניה ואמרה בקול כל כך שקט ומרגיע ביחס לסיטואציה, שזה היה מפחיד.
״אני אוהבת אתכם, גוזלים שלי.״
ובום.
הפלאשבק הזה..
לראות שוב את אמא שלי אחרי הרבה שנים שהיא לא הופיעה בסיוטים שלי, בפניה של הנערה שאני אוהב.
לראות את פניה של האישה הראשונה שריסקה את ליבי בפניה של הנערה שהחזירה אותו לחיים.. גרם לי לבלבול, כעס, עצב, תסכול. הפנים שלה, היו כל כך דומות לאלו של אמא שלי, עד שפיתחתי מנגנון הגנה מפניה. לא נתתי לה להיכנס לי מתחת לעור ובטח שלא ללב, בדיוק מהסיבה הזו. לא רציתי שההיסטוריה תחזור על עצמה. אני עדיין לא רוצה. אני לא אתן לה לקחת אותה מחיי, לא עוד פעם, לא שוב.
אני מתנער מיד ממחשבותיי, קם על רגליי בזריזות ופוצח בריצת אמוק לכיוון הבחורה שלי. עד שאני מגיע אליה היא נמצאת עמוק בתוך המים, מטביעה את היגון והסבל שלה, חושבת שהוא יעלם אם היא תחזיק מספיק חזק את הנשימה שלה. היא לא יודעת שחוסר הנשימה יכלה את הנשמה השלה לאלפי פירורים כשהיא תבין שזה לא היה שווה את זה. כשהיא תבין שאני לא שווה את זה. ואני רוצה שתהיה לה את ההזדמנות להתחרט עליי, להתחרט על ניסיון ההתאבדות הזה.
אם ההצלה הזאת אומרת שהיא תשנא אותי למשך שארית חייה על שגזלתי ממנה את הבחירה האחרונה שלה, שנייה אחרי שהיא אמרה, טוב יותר נכון צרחה, שאני לא יכול לגזול ממנה את אפשרות הבחירה וזכויות ושיט כזה, אז אני הולך עם זה בלב שלם, כי היא תחיה.
אני מושיט את ידי אל תוך המים, אליה ושולף אותה מיד וגורר אותה איתי בחזרה אל החוף. כשאני מגיע אל סף המים, אני משחיל את ידיי תחת ברכיה וגבה ומרים אותה אל החוף. עיניה עצומות וזרועותיה עוטפות את צווארי וראשה נשען על חזי.
אני מלטף את פניה ושוטף אותן מכל האיפור המרוח.
היא נראית כמו מלאך. ובזה הרגע הבנתי, שהיא המלאך של חיי.
אני לא מתכוון להתכחש לזה יותר, אני לא אתן לאמא שלי ולפחד לשלוט בחיי. אני לא מפחד שההיסטוריה תחזור אל עצמה, כי הצלתי אותה. לא עמדתי בצד וחיכיתי שהסוף יגיע, צללתי אל תהום הפחד שלי והחזרתי אותה.
אני מסיט את שערה מפניה והיא פוקחת עיניים מעורפלות ומבולבלות.
״כריסטיאן..? מה.. מה קרה?״ היא אומרת בערפול.
״בקצרה?״
היא מהנהנת.
אני מעמיד אותה על החול ועוטף את מותניה ביד אחת והיד השנייה מונחת על לחייה ועיניי, טובעות בעיניה.
״אני אוהב אותך, קטלין. כל החיים.״
אני אומר לה ומתרסק על שפתיה.