חורגים מהגבולות

פרק 9: כריס

נסעתי הרחק מהחוף, הרחק מהשקיעה, הרחק ממנה. לא, אני לא אתן לה להיכנס שוב ולעזוב אותי. לעולם לא. כדי להסיח את דעתי, התקשרתי לניק ולעוד כמה מהחברים  כדי שנצא לדיינר, זה המקום האהוב עליי ועל ניק מאז שהיינו ילדים, ״מה קורה אחי?,״ הוא ענה בצלצול השני.
״בסדר, כמה שיכול להיות. רוצה לצאת עם מרקוס וג׳ורדן?, צריך שינוי אווירה״ אמרתי בתשישות ניכרת.
״ששש בייבי, בטח, תרשום לי פרטים,״ אמר כשהוא חושב שהוא משתיק את הגניחות של הבחורה שמתחתיו.
״אל תשכח לאסוף אותי כריסטי, אני עדיין בשלילה.״ אמר וגיחך.
״אני שמח לשמוע שזה שדרסת זקנה על המדרכה מצחיק אותך, ניק. אתה לא שפוי, בן אדם.״ אמרתי באדישות. כן, ניק לא היה המגבון הכי לח בחבילה, אבל היי, הוא ידע למצוא מגבון אחר לנקות איתו את הזין שלו אחרי שהוא גמר.
חזרתי הביתה וניגשתי למטבח, נחוש למצוא משהו שיגרום לבטן שלי להפסיק לקרקר. אני מחטט במגירות, במקרר ובארונות אבל אני עוצר כשאני שומע שיעול טורדני שמגיע מהמדרגות. אני עולה במדרגות העץ בשקט ומציץ מבעד לקיר אך לא רואה כלום, אני סורק את השטח וכשרואה שהוא פנוי, אני ממשיך ללכת במסדרון, לא היה טעם לבדוק את החדרשל אבא שלי ושל אריקה מאחר והם היו בעבודה, וטוב שכך. אני לא יודע איך הייתי מגיב אם הייתי מוצא את שניהם מתמזמזים. איכס. וגם, לא היה טעם לבדוק את החדר של קטלין, כי היא כנראה עדיין בחוף. מה שמזכיר לי... שיט. שיט. שיט. שיט!, ״פאק, איך הייתי טיפש כזה?, השארתי את כל הדברים שלי על הסלע ההוא, פאק!.״
כנראה שמתקפת הזעם הקטנה שלי גרמה למישהו לשבור משהו, זה הגיע מהחדר של לוקאס. ניסיתי לפתוח את הדלת אך הוא נעל אותה, כמובן, מרד גיל הטיפש-עשרה. ואני יודע מה זה, הייתי באותו מקום. ״לוקאס, תפתח את הדלת עכשיו או שאני פורץ אותה,״ צעקתי מבעד לדלת כשאני עדיין דופק עליה חזק. אין קול ואין עונה.
״לוקאס אני אספור עד שלוש.. אל תאלץ לי לשבור אותה.״ צעקתי. ושוב, אין קול.
״אחת.. שתיים... שלוש.״ נהמתי ובעטתי בדלת. היא נשברה ואני מוצא את לוקאס על הרצפה, מחוסר הכרה, עם וויד בידו ובקבוק וודקה על הרצפה, אלוהים לא. החדר היה אפוף ריח של אלכוהול וגראס. זה מריח כמו טברנה.
״לוק! אתה צריך לפקוח את העיניים! קדימה!״ צעקתי עליו. אומנם לוק לא היה אחי הביולוגי, אבל הוא האח הקטן שמעולם לא היה לי. אהבתי אותו, דאגתי לו, אהבתי אותו כאילו הוא היה אחי שלי. ״לוק! אלוהים לא, לא, לא. שיט!״ נהמתי. לקחתי את הטלפון שלי שהיה בכיס, מרוב לחץ האצבעות שלי לא תפקדו רגיל. בסופו של דבר, הצלחתי להקיש את המספר של האמבולנס. ״שלום, מה מקרה החירום שלך?״ ענתה המוקדנית בקול שלוו.
״שלום, אני נמצא כרגע בבית שלי, עם אח שלי שהוא מחוסר הכרה כנראה משתיית יתר. תוכלו לשלוח אמבולנס דחוף לכאן?״ אמרתי באובדן חושים, הראייה שלי היטשטשה והרגשתי שגם אני עומד להתעלף.
״כמובן, אדוני אני רק צריכה פרטים, מה הכתובת שלך? מה השם של הילד? ובן כמה הוא והאם ידוע לך על בעיות כאלו ואחרות אצלו.״ היא אמרה ברוגע.
״אני גר באיסט וילג׳ ברחוב 183. קוראים לו לוקאס, אבל אנחנו קוראים לו לוק, לא ידוע לי על בעיות שיש לו..״ אמרתי בגמגום קל.
״אוקיי, תודה רבה לך, ומה שמך?״
״כריסטיאן.״
״ובכן, תודה כריסטיאן, האמבולנס יצא ועוד כמה דקות הם יכנסו, בינתיים תישאר איתי על הקו ותגיד לי אם אתה רואה שינויים בגופו״
״אוקי״ אמרתי.
לאחר כמה דקות הם באמת הגיעו, בם פינו את לוק לבית החולים הקרוב ואני נסעתי אחריהם. כשהגענו הם ערכו לו כמה בדיקות בזריזות ופינו אותו לשטיפת קיבה. הוא שתה בכמות מופרזת וגם הוויד לא תרם למצב. אלוהים, מה הילד הזה חשב לעצמו?
הוא נמצא עכשיו בהתאוששות, למזלו. הרופאים אמרו שזה יכל להיגמר בצורה אחרת. זה נס. זה באמת נס שלא חטפתי התקף לב. האחות הגיעה ואמרה, ״אתה יכול להיכנס לראות אותו עכשיו, פעלת בחוכמה. אם לא היית מתקשר ישירות, הוא כבר היה במצב גמור עכשיו..״ ואז המשיכה בדרכה. נכנסתי מהר לחדר וסגרתי את הדלת. הוא היה עדיין ישנוני מכל המורפיום, אבל לפחות הוא יותר טוב. ״הי..״ אמר בקול חלש.
״היי, איך אתה? אתה מרגיש יותר טוב?״ אמרתי.
״ קצת, המורפיום עוזר,״ אמר בקול מבוייש.
״ו.. אמ. תודה שעזרת לי, מי יודע איפה הייתי אם לא היית קורא להם, אז תודה״ אמר בקול רגשני, באיזשהו אופן, זה מוזר. בחיים את שמעתי את לוק מתנצל או מדבר בקול רגשני.. או אומר למישהו תודה. התיישבתי על המיטה ודיברתי,
״אין על מה, לוק. אתה יכול לפנות אליי מתי שתרצה, אני האח הגדול שלך, טוב לא אח שלך.. אח חורג-״ והוא קטע אותי, ״כריס, אתה אח שלי. אומנם זה לא בדם שלנו, אבל אתה אח שלי.״ הוא אמר את זה בביטחון מלא. בלי שום היסוס, גם אני הכרתי בלוק כאחי הקטן, ״מרגש לוק, עכשיו שעברנו את הקטע הזה.. למה יצאת ככה משליטה?״ אמרתי בבלבול וטפחתי על רגלו. פתאום השתקף בעיניו פחד, בהלה, סוד. הוא לא רצה לספר. הוא תפס בידו השנייה וליטף אותה כאילו  נתפס על חם. ״א.. אנ.. י  לא.. י..כו..ל  לד..בר..  על.. ז..ה.״ הוא גמגם, זה חדש. לוק אף פעם לא היה חסר ביטחון בנוגע למשהו, חוץ מהדיסלקציה שלו. הנחתי את ידיי על כתפיו והצמדתי את מצחי למצחו ואמרתי, ״לוק, אתה יכול לספר לי הכל. אתה יכול לבטוח בי, אני יעזור לך. אני לא אלחץ עלייך אם אתה לא רוצה, אבל Todo el mundo tiene un refugio, déjame ser tu refugio״
״מה זה אומר?״ שאל
״זה אומר, שלכל אחד יש מקום מפלט, תן לי להיות מקום המפלט שלך. בספרדית.״
״תודה כריס, זה משפט יפה,״ אמר במבט עייף.
״ו.. אתה לא תגיד לאמא שלי.. נכון?״ אמר בחשש ופחד הציף את עיניו, גופו נדרך ונראה שהוא באמת פוחד.
״לא, אני לא אגיד לה. אבל תבטיח לי שזה לא יקרה שוב, ואם כן, תפנה אליי. תבטיח לי לוק.״ אמרתי בתחינה.
״אני לא מבטיח כלום כריס, אבל אני מבטיח שאני אשתדל״
״ילד טוב. עכשיו תנוח קצת.״ חייכתי ופרעתי את שיערו. יצאתי מהחדר והסתכלתי שוב לעבר הילד שהזכיר לי אותי.