עבר שבוע מאז שדיברתי עם כריס, או ייחסתי לו חשיבות יתרה מאוויר. שמעתי את האידיוט מזיין את גרייס בחדר שלו ולפי איך שזה נשמע, הוא גרם לכלבה להיחנק מהזין שלו, שזה די נפלא, אולי היא הייתה צריכה את הרענון לזה שהיא הזונה שמכוסה בנוזלים.. ולא אני. כמו שהיא הפיצה. עדיין יש התלחשויות, אבל לפחות הם כבר לא אומרים לי את זה בפנים או מנסים להשפיל אותי בדרך פיזית, טוב, חוץ מכת הצפע. אני לא יכולה להגיד שזה לא מעצבן.. מכעיס.. מעציב.. זה כן, פשוט לא מראים *להם* את זה. הולכים למקום להתבודד ולפרוק. והמקום שלי, זה הים. לשבת על סלע, עם עט, מחברת ואוזניות ולשרבט את הנוף העוצר נשימה שנגלה לעיניי.. וזה מה שאני הולכת לעשות, אני לובשת את מכנסי הג׳ינס הקצרים שלי בצבע כחול דהוי את הטופ בצבע שחור ונעלי סניקרס לבנות. שמתי בתיק את משקפי השמש, מחברת, עטים והאוזניות. נכנסתי למכונית, שמתי בבולוטות׳ את השיר ״ Girl on Fire" של אלישה קיז ונסעתי.
הגעתי לחוף, הוא סגור בשעות האלה, לכן אני נכנסת בדרך הישנה. אני מטפסת על הסורגים וקופצת לצד השני של הגדר, נכנסת בין שלטי האזהרה וקופצת מעל המחסום. מיומנות של שנים.
אני מתלהכת על החוף, כשאני רואה מרחוק דמות קטנה על הסלע שלי, כותבת על דף, אני מתקדמת לכיוונה וכשאני נעמדת מעליה, אני מבינה שזה גבר, אני שואלת, ״היי, אפשר לשבת לידך?״ בתמימות.
הוא מרים אליי את ראשו ומבטינו מצטלבים.
״בטח קאט, חשבתי שלעולם לא תבקשי.״ אמר הגבר המסתורי שהוא בעצם לא אחר מאשר האח החורג שלי, כריס. הוא מפנה לי מקום לידו, אבל אני כבר הולכת. הוא תופס בידי ואומר, ״בבקשה, שבי איתי״ בקול שברירי.
אני מושכת את ידי חזרה אליי ומתיישבת לצידו.
״אז.. מה את עושה כאן?״ שואל כבדרך אגב כשאני אפילו לא זורקת מבט אחד לעברו, אני מסתכלת על השקיעה היפה. האדומה, הכתומה, הצהובה, שרק קוראת אליי לרוץ לקראתה.
״לוקחת הפסקה מהחיים. חבל לבזבז את הזמן על מה שאתה חי, אני מעדיפה לבזבז אותו כאן. עם הדמיון שלי, עם השמש, עם הים ועם המחברת שלי.״ אני אומרת בקרירות, אך מחייכת חיוך קטן כשאני יודעת שהיא תהיה כאן בכל יום כדי לעודד אותי. לחייו מסמיקות, אבל הוא אומר, ״וואו. אף פעם לא שמעתי אותך מדברת ככה..״ בנימה מופתעת.
״כי אף פעם לא התעניינת להכיר אותי לעומק. לא התעניינת בי, במה שאני עושה, או אפילו איך אני מדברת. אבל כן התעניינת בהרבה דרכים של איך להרוס את החיים שלי.״ אני אומרת בתוקפנות ובקולי נשמע שביב של... קנאה? לא, אין מצב. למה שאני ארגיש קנאה כי הוא לא מתעניין בי או בחיים שלי אבל באחרות כן?. אני שונאת אותו. הוא תמיד לועג לי וצוחק עליי, משפיל אותי, מנסה להרוס לי את החיים. בכל מקרה, גם אם השביב הזה נמצא שם, אני אקח פטיש. וארסק כל זכר ממנו. כי לא מגיע לו.
הוא נראה פגוע, כאילו כל מה שאמרתי עכשיו הוא שקר. אני לא יכולה יותר, אז אני מתפרצת. ״אל תעשה את הפרצוף הפגוע הזה. זה לא עובד עליי כריס! אתה יכול לשחק בכולם ולעשות מניפולציות על כולם, אבל לא עליי! ואתה יודע למה?!,״אני צווחת בכעס.
״למה? בבקשה, תאירי את עיניי״ הוא צועק בחזרה.
״כי אני פאקינג מכירה אותך! אני זאת שניסתה להכיר אותך במהלך כל השנים האלה ואתה פשוט אטמת אותי וסגרת אותי בחוץ בזמן שנתת לכולם להיכנס! לקח לי שנים להרכיב את כל הפיסות החסרות, את כל חלקי הפאזל כדי להרכיב את התשובה לחידה שנקראת 'כריסטיאן טיילור׳!״ אני כועסת, זועמת, רותחת. אבל פגועה גם, מאז שכריס נכנס לחיי הוא לא נתן לי אפילו צ׳אנס להכיר אותו. הוא לא דיבר איתי יותר מדי, לא ניסה להכיר אותי, אבל אני עשיתי את ההפך. צריך שניים לטנגו, אתה לא יכול לרקוד אותו בלי עוד אחד. לכן, אני הפסקתי לנסות בשביל שנינו.
״לכי תזדייני, קטלין. יש לי סיבה משלי למה לא נתתי לך להיכנס ללב השחור שלי. את לא צריכה להיהרס יחד עם החומות שלו.״ במילים אלה, כריס עוזב, אבל הוא משאיר משהו על הסלע.. את המחברת שלו. אני אשמור אותה אצלי עד שהוא ישים לב.
אני מחביאה אותה בתיק שלי, מוציאה את האוזניות, המחברת והעטים ומתחילה לצייר את השקיעה.
YOU ARE READING
חורגים מהגבולות
Dragosteכריסטיאן טיילור. שחקן פוטבול אגדי, אליל הבנות, זכר האלפא של הבחורים. פראי, חצוף, מסתורי. טרגדיה נוראית שינתה את חייו וגרמה לו לשים מסכה שאיש לא סדק לעולם.. עד שהוא הכיר את קטלין ריברה, אחותו החורגת החדשה שגרמה למסכה להסדק, זה הטריף אותו. הוא היה חיי...
