יצאתי מחדרה, סגרתי את הדלת והתנשפתי. קטלין ידעה לשחק את המשחק. היא לא פחדה או היססה, היא השיבה מלחמה. אולי זאת הסיבה שאני כל כך מבולבל לאחרונה.. אולי זאת היא.. אולי זו החוצפה והמילים שטופות הכעס שיוצאות משפתיה האדומות והתפוחות.. הבשרניות.. שרק מחכות שמישהו יטרוף אותן. לא. לא. לא. לא. פשוט לא. אני? קטלין? חחחחחחח. אין מצב, השנאה ביננו טהורה. תשעים ותשעה אחוזים של שנאה ואילו אחוז בודד של כעס.
אנחנו לא יכולים לסבול את הנוכחות אחד של השנייה ועדיף שכך יישאר. אני ממלמל לעצמי, ״אלוהים..״ וממשיך לכיוון החדר שלי אבל אז קול עוצר אותי. ״אז? אתה מתכוון באמת להיות הבייביסיטר שלנו במשך חודש כשהם לא כאן? או שתתנדף לגמרי מהסביבה ותשאיר אותנו לבד בזמן שאתה תזיין כמה בנות שרק שתרצה?״ אמר לוקאס כשהוא נשען על משקוף חדרו שסיגריה מתנודדת מפיו. הוא לוקח עוד שאיפה ואני מסתובב, מושך אותה מפיו, משליך אותה ארצה ודורך עליה במגף הצבאי שלי. ״אמרתי לך להפסיק עם החרא הזה, לוק.״ והסתובבתי בחזרה לכיוון החדר אבל אז נעמדתי בגבי אליו, הטתי את ראשי לכיוונו וחייכתי חיוך כריש, ״ולגבי השאלה שלך, לא, אני לא הולך להשאיר אתכם לבד.״
״אה הא״
ושמעתי את צעדיו מתרחקים.
״אבל אני בהחלט הולך לזיין כמה בנות״.
אמרתי ונכנסתי לחדרי כשצפיתי בו קופא במקומו. לוקאס היה בחור חכם, אך גם היה מדרדר. הוא לוקה בדיסלקציה ולכן הוא חסר ביטחון כל כך. הוא לא פופולרי בקרב בני גילו מפני שכמה כלבות מבית הספר דאגו לצחוק עליו בגלל זה. בינהם גם גרייס.
אהבתי את לוק וראיתי אותו בתור האח הקטן שמעולם לא היה לי ולכן ראיתי בעצמי כאחיו הגדול ותפקידי הוא להגן עליו. גם על קטלין, לפחות זה מה שמצפים ממני, אבל זה בלתי אפשרי.
ניגשתי מהר לארון שלי והוצאתי את דפי הבלוק שלי, צבעי הפנדה, צבעי השמן ומכחולים. דחסתי אותם לתוך התיק שלי ומיהרתי לצאת לכיוון הים. ניסיתי לפתוח את הדלת בלי שאף אחד ירגיש, אך כמובן שמשהו ישתבש. ״לאן אתה חושב שאתה הולך?״ שאל אבא בהרמת גבה.
״לפגוש חבר...?״ עניתי בהיסוס.
״אה הא. אוקיי בן, שב בבקשה.״
נעניתי לבקשתו, הנחתי את התיק לצידי ואמרתי, ״מה קורה?״
״תראה, אני יודע שלא היינו בסדר ששמרנו את זה עד עכשיו ואמרנו את זה בפתאומיות כזו. אני מבין אם אתה כועס-״
״לא אבא, אני לא כועס. זה בסדר גמור שאתם רוצים קצת זמן לעצמכם. אני חושב שזה יהיה גם טוב בשבילנו, אתה יודע, להתגבש קצת.״ שיקרתי במצח נחושה. אבל רק בחלק השני, טוב אולי גם בראשון. אני לא כועס שהם נוסעים. אני כועס שהם משאירים אותי לבד. איתה. אני לא אמור להיות הבייביסיטר שלה ולהשגיח עליה. במיוחד לא כשאנחנו מתעבים אחד את השנייה.
״תראה כריס, אני יודע שעדיין קשה לך להסתגל לקטלין ולה קשה להסתגל אלייך, אבל, אני צריך שתעשה לי טובה ותנסה להתאפק מלהתנהג אליה בצורה..״
״בצורה...? אדישה? עקשנית? כועסת? לא מכבדת? עוקצנית? צינית?״
״כן״
״מה כן? איזו מהן?״
״כל מה שאמרת,״ אמר בשביב תקווה אחרונה, ״אם לא בשבילה, אז בשבילי כריס.״
״אני אשתדל להתנהג יפה״ הבטחתי. לא שזה באמת יקרה כן, אבל לפחות שיהיה רגוע שאני מנסה בכלל.
״ילד טוב. משוחרר.״ הוא חייך אליי את החיוך שהיה מחייך אליי בהיותי ילד קטן ומצדיע לי. גם אני הצדעתי לו וחיבקתי אותו. הוא פרע את שערי כמו שנהג לעשות כשהייתי ילד.
״אני אוהב אותך כריס.״ אמר אבי וחיבק אותי חזק יותר.
״גם אני אוהב אותך אבא״ אמרתי והשתחררתי מאבי ויצאתי מהבית.
YOU ARE READING
חורגים מהגבולות
Romanceכריסטיאן טיילור. שחקן פוטבול אגדי, אליל הבנות, זכר האלפא של הבחורים. פראי, חצוף, מסתורי. טרגדיה נוראית שינתה את חייו וגרמה לו לשים מסכה שאיש לא סדק לעולם.. עד שהוא הכיר את קטלין ריברה, אחותו החורגת החדשה שגרמה למסכה להסדק, זה הטריף אותו. הוא היה חיי...
