המסיבה הסתיימה, כל האורחים הלכו. ועכשיו, ההורים שלנו עוזבים לטיול שלהם. הם כבר ארזו מזוודות והם מוכנים לתזוזה, האובר נמצאת מחוץ לבית ולידה המזוודות והתיקים.
אבא ואריקה עומדים מחובקים ליד המונית ואנחנו מולם. לא מאמינים שהם באמת עוזבים אותנו, אומנם לא לנצח, אבל להרבה זמן. כשכולנו מעכלים את הרגע, אנחנו ניגשים זה אל זה בתורות לחיבוק אחרון ופרידה.
אני בתור הגדול, ניגש ראשון לאריקה, מחבק אותה ומנשק את לחייה.
״מגיע לך, לכם את זה. תיהנו ואל תחשבו עלינו יותר מדי, תתרכזו בעצמכם.״ אני אומר ומחייך חיוך ביישני.
״תודה לך, כריס. אני שמחה שזכיתי לגדל אותך, אתה כמו הבן שלי, אני מקווה שאתה יודע.״ היא אומרת במתיקות ומחבקת אותי.
״אני מקווה שאת יודעת גם שאת כמו אמא שלי, אפילו יותר.״ המילה אמא משאירה טעם מר בפי. לא תכננתי להשתמש בה אבל לא רציתי שאריקה תרגיש שזה לא הדדי, כי זה כן. זה לא קשור אליה, זה קשור לאמא הביולוגית שלי, למה שהיא עשתה..
דיי. אני מתנער מיד מן המחשבות הללו ומתנתק ממנה ועובר לאבא שלי.
אני מחבק אותו ואומר, ״תשמרו על עצמכם. אני אוהב אותך, אבא.״ אני בדרך כלל לא רגשני, אבל משום מה, אני מרגיש שאם לא אומר זאת עכשיו, לא אומר זאת אף פעם.
הוא טופח לי על הגב ואומר, ״גם אני אוהב אותך, בן. תשמור על כולם, אתה המבוגר עכשיו.״
אנחנו מתנתקים אחד מהשני ועכשיו תורם של קטלין ולוקאס. קשה להם לעזוב את אמא שלהם לפרק זמן ארוך כל כך, אבל הם עושים זאת בכל זאת כי הם יודעים שהיא צריכה את זה, את האהבה שלהם, את החופש שלהם, את תחושת השחרור הזאת, ששום דבר לא רודף אחריך. הם מחליפים חיבוקים עם אבא שלי וחוזרים לכיוון הבית. אנחנו מנופפים להם כשהם נכנסים לאובר ונוסעים.
אנחנו נכנסים חזרה לתוך הבית ומתחילים את הפרק בחיינו שיראה בזמן הקרוב כמו נשיונל ג׳יאוגרפיק.
אין תקשורת ביני לבין קטלין אחרי הקטע במחסן. היא מנסה להתכחש למתח המיני שמתפשט באוויר. מנסה להתכחש לפעימות הכוס שלה כשהיא רואה אותי. אני מוכן להתערב על הביצה הימנית שלי שאם אכניס את האצבעות שלי אליה הן יצאו ספוגות בנוזלים שלה.
אנחנו נזרקים על הספות בסלון, עם הראש שמוט לאחור. אני ולוק משחררים את העניבות שחונקות אותנו במשך שעות וקטלין מתירה את הרצועות במעלה קרסוליה וחולצת את נעליה. כולנו משחררים אנחה עמוקה מאחר והיום הזה היה התשה אחת גדולה.
לוק מתמתח בעייפות ניכרת ואומר, ״טוב, אני הולך לישון אני גמור. תמשיכו לשנוא אחד את השנייה, או מה שאתם לא עושים. לילה טוב.״
״לילה טוב.״ שנינו עונים בו-זמנית.
הוא עולה במעלה המדרגות ואני מחכה לשמוע את צליל הדלת הנטרקת כדי שאוכל לפעול. ו... טראק.
אני שם רגל על רגל ומתופף באצבעותיי על הדום הספה כשהיא עסוקה בטלפון שלה.
״נו?״ אני שואל.
״נו מה?״ היא משיבה בעצבנות ואפילו לא טורחת להסתכל עליי.
אני מתרווח על הספה ושם את ידיי מאחורי הראש ואומר בציניות, ״את לא מדרגת אותי? איך הייתי, מה עשיתי, את יודעת.״
סופסוף היא טורחת להסיט את מבטה מהטלפון ולהסתכל עליי.
״אני לא יודעת על מה אתה מדבר. לא היה שום דבר בינינו.״ היא מסיטה את מבטה חזרה לטלפון, שפת גופה מביעה שהיא בלחץ והיא לא באמת חושבת שזה היה כלום ושום דבר. סימן שזה היה מאוד.. משמעותי?
אני שומט את ידיי על ברכיי כלפי מטה וכך גם ראשי, שמוט לברכיי ואני צוחק.
״אני לא חושב שזה היה שום דבר, אני גם בטוח שאף איבר בגוף שלך לא מסכים איתך. במיוחד החלק הדרומי.״ אני אומר בעוקצנות וחיוך מנצח שמעצבן אותה.
״לפחות אני יודעת שהזין שלך לא חושב שזה שום דבר. כנראה שהוא התרשם מהיכולות שלי, אפילו בלי לגעת בו. למען האמת זה קצת עצוב שהוא מזדקר מכל מגע גופני. מעניין אם בפעם הבאה שניק יטפח לך על השכם תקרע ממנו את הבגדים.״ היא משיבה בעוקצנות וקמה לכיוון המדרגות.
היא יודעת מה היא עושה, היא יודעת להשתמש בפה הקטן והחצוף שלה ולירות את הכדורים המתאימים שבאמת, יגרמו לזין שלי לעמוד.
אני קם בתנופה אחת מהספה, עולה במדרגות וכשאני מגיע למדרגה האחרונה, אני תופס בידה ומושך אותה אליי, מטיח אותה בקיר המסדרון וחוסם את פיה בעזרת ידי.
״אני מת על הפה הקטן והמתחכם הזה שלך. אני אוהב את רוח הלחימה שלך, קאט, אבל אל תשכחי שאני יכול גם לשבור אותה.״ אני לוחש באוזנה.
הגופים שלנו צמודים, שנינו מתנשפים, היא מלקקת את שפתיה ויורה בחזרה, ״אני בטוחה שגם אני יכולה לשבור משהו.״ והיא מורידה את עיניה לכיוון המפשעה שלי.
אני לא מחזיק את עצמי יותר. השפתיים שלי מתרסקות על שפתיה. הלשונות שלנו רוקדות יחד והידיים משוטטות בכל אזורי הגוף. הנשיקה שלנו כמו קודם, רעבתנית.
ידעתי שהיא גם מרגישה את זה, את התשוקה, את המתח, את הרעב.
אנחנו נכנסים לחדר שלה, עדיין עם הפיות מחוברים. אני זורק אותה על המיטה ומוריד ממני את המקטורן ונשאר בחולצה לבנה מכופתרת עם שרוולים מופשלים עד למרפק ובמכנסיים.
הנשיקה שלנו לא נפסקת, למעט הפסקות אוויר קטנות, אנחנו ממשיכים בשלנו.
״אני עומד להוכיח לך שזה היה מאוד משמעותי בשבילך.״ אני לוחש.
״ואיך בדיוק תעשה את ז-״ היא עוצרת את המשפט בגניחה כשאני מחדיר אליה אצבעות ומוציא אותן ספוגות בנוזליה.
אני מראה לה את האצבעות ואומר, ״ההוכחה.״ ומלקק אותן.
אני עושה שום את אותו הדבר, הפעם בלי להוציא אותן ורק מגביר את הלחץ. הגניחות שלה לא עוצרות אותי, הן רק מדרבנות אותי.
״זה נעים לך?״ אני שואל.
היא מהנהנת. אפילו לא מסוגלת להוציא מילה.
״אני עומדת לגמור, אל תפסיק.״ היא צועקת.
אני מפסיק.
״מה אתה עושה?!״ היא משתגעת.
במקום לענות לה אני מראה לה. אני שותל נשיקות לאורך גופה עד שאני מגיע לכוס שלה. אני מפשיל את תחתוניה וזורק אותם על הרצפה וממקם את ראשי בין רגליה ודוחף את לשוני לתוכה. היא זועקת ותופסת חזק בשיערי. אני מניע את לשוני, סורק אותה בעזרתה.
היא מתפתלת אבל אני לא מפסיק, היא גם לא מבקשת. להפך, היא מתחננת שאני לא אפסיק.
״פאק כריסטיאן זה כזה טוב!״ היא זועקת.
״אני גומרת! אני גומרת!״ היא צורחת את השם שלי, גופה רוטט תחתיי ונוזליה מכסים את לשוני אבל אין לי תלונות.
היא מושכת אותי אליה ומנשקת אותי, אנחנו לא מפסיקים. אנחנו צריכים להפסיק. זה יותר מדי, זה לא היה אמור לקרות, אני מתחרט.
״תעצרי אותי, תגידי לי ללכת ואלך.״ אני כמעט מתחנן.
״אני לא רוצה שתלך.״ היא אומרת בביטחון מוחלט.
״בבקשה קטלין, תעצרי אותי, תגידי לי שזה לא אמור לקרות, שאני לא צריך להיות כאן.״ אני אומר בתחינה.
״אני רוצה שתהיה כאן כריס. אני רוצה שזה יהיה אתה. אני רוצה אותך בתוכי.״ היא אומרת בחיוך ביישני, כאילו היה חטא מצידה להגיד את זה.
״פאק, קטלין!״ אני צולל אל שפתיה ומנשק אותה בנואשות. אני מתנתק ממנה לכמה שניות בודדות, ומפשיל את מכנסיי ואת התחתונים.
היא מסתכלת הזין המתנדנד שלי בעיניים גדולות ופעורות ובולעת את הרוק, כנראה בהלם מכמה שהדבר הזה יכול להיות גדול.
״פאק! אין לי קונדום.״ אני אומר בבהלה.
היא מוציאה קונדום מהמגירה שליד מיטתה וקורעת את העטיפה שלו ומושיטה שלי.
״אני בכלל רוצה לדעת למה יש לך קונדום ליד המיטה?״ אני אומר בעצבנות. אני מתנהג בקנאות ורכושנות, כאילו יש לי את הזכות בכלל לשפוט אם היא עשתה את זה או לא בזמן שאני דופק את גרייס דיקסון בכל הזדמנות כדי לשכוח ממנה. חלק בי מקווה שהיא לא השתמשה בהם לפניי, שהיא הייתה ושהיא עדיין שמורה רק לי. ופאק, המשאלה שלי התגשמה כשהיא אמרה, ״טוב, כנראה חלק זעיר מאוד ממני עדיין קיווה שתשנה את דעתך לגבינו ושנשתמש בו.״ אני חוטף ממנה את הקונדום בגלגול עיניים ומגלגל אותו על הזין שלי. היא נבוכה ומסמיקה, כאילו גילתה לי שהיא מאוננת על דמות מצוירת.
טוב, אפשר להגיד שזה בערך באותה רמת מבוכה, אני זוכר את הפעם הראשונה שאוננתי בגיל עשר על דמות מצוירת. אח... תקופה שלא תחזור. וטוב שכך.
******
קטלין:
הוא מתמקם בפתח שלי, מוכן להיכנס בכל רגע, רק מחכה לאישורי.
״את בטוחה?״ הוא שואל שוב.
ואני שוב עונה, ״בטוחה.״
אני שמה את ידיי על כתפיו כשהוא רוכן מעליי ואומרת בביטחון, ״אני רוצה את זה, רוצה אותך, אני בטוחה בזה כריס. אני בוטחת בך.״
הוא מרכין את ראשו אליי ומצמיד את מצחו אל מצחו ומנשק אותו נשיקה רכה ועמוקה על השפתיים.
הוא מלטף את שיערי ואומר, ״תתכונני ותרפי. זה עומד לכאוב קצת.״ הוא שותל נשיקה קטנה על מצחי ומתחיל לחדור. כל פעם קצת.
כשהוא מבחין כי מתכווצת עיניו נפערות בבהלה. הוא עוצר מייד ושואל, ״את רוצה שנפסיק?״
הוא ממהר לצאת מתוכי, אבל אני תופסת בכתפיו ומונעת ממנו לצאת. אני צריכה שהוא יהיה בתוכי.
״לא לא, אל תפסיק, אני פשוט צריכה קצת להתרגל לזה.״ אני אומרת בקול יציב למרות שבתוכי הצריבה רק הולכת וגדלה.
״בטוחה?״
״בטוחה.״
הוא ממשיך לחדור אליי וככל שהוא יותר זמן בתוכי, כך אני נזקקת אליו יותר. התשוקה פועמת בתוכי, הכמיהה אליו והרצון לכבוש כל חלק ממנו רוצים לגלוש מתוכי ולשמור אותו קרוב אליי. אני מזיל דמעה מהתרגשות שזה סופסוף קרה. סופסוף השגתי את זה. את תשומת הלב שלו, את הביטחון שלו, אותו. השגתי אותו. אני מזילה דמעה מרוב כל הרגשות שמבעבעים בתוכי עכשיו והוא נעצר מייד. ״מה קרה?? הכל בסדר? לא נעים לך? צריך להפסיק, אני מפסיק.״ הוא מבוהל ולחוץ ואני צוחקת.
״לא, לא, לא צריך להפסיק, באמת. זה רק.. לא משנה, זה לא חשוב.״ אני אומרת, עומדת לשפוך את כל מה שאגרתי במשך השנים אבל בולמת את עצמי בשנייה האחרונה.
״לא. זה כן חשוב, זה כן משנה. מה קורה?״
אני נושפת קלות, הנה זה מגיע, ״זה פשוט.. שאחרי כל השנים האלה, סופסוף התעניינת בי, ראית אותי, סמכת עליי ובטחת בי. זה הישג די גדול ודי מרגש בשבילי, אז תסלח לי אם אני מביעה יותר רגש ממך.״ הוא מנגב את הדמעות מלחיי ושותל נשיקה על שפתיי ושנינו צוחקים.
״כן. כל מה שאמרת, כן. ומי אמר שאני לא מביע רגש? כשאני חושב על זה, עצם זה שהייתי עדין וג׳נטלמן, זה אומר שהבעתי הרבה מאוד רגש, בניגוד לכל עקרונות הסקס שלי. כנראה שאת מיוחדת מאוד.״
הוא אומר בהבעה שחצנית וצוחק.
אני חובטת בחזהו ומושכת אותו לנשיקה עמוקה.
״טוב פשוט תשתוק ותזיין אותי,״
כשהוא מתנתק מהנשיקה אני מוסיפה,
״לפי עקרונות הסקס שלך.״ בחיוך שועלי.
שפתיו נמתחות לחיוך אפל שלא חושף שיניים.
״את אמרת, אני מבצע.״
הוא מתחיל לפמפם אותי, חזק ומהר.בלי רחמים, בלי עכבות. אני אוהבת את זה.
זיעה, גניחות, צעקות והתחננויות ממלאות את החדר, כשלרוב אני עושה את שלושת הדברים האחרונים.
אני מרגישה כשאני מגיעה לסוף, לאורגזמה הראשונה בסקס אמיתי ולא באמצעות וויברטור או אצבעות, לא. סקס אמיתי, עם הבן אדם שתמיד דמיינתי שזה יהיה איתו. טוב לא תמיד דמיינתי אותו, לפחות בפעמים ששנאתי אותו עד שרציתי לחנוק אותו ולפעמים גם יצא לי לדמיין את לאונרדו או ג׳וני דפ כשהיו צעירים.
אני מתקמרת מתחתיו, ״כריס, פאק! אני כל כך קרובה, אני גומרת!״
הוא נדחף לתוכי יותר עמוק, יותר ממה שחשבתי שהייתי מסוגלת להכיל בגלל הגודל שלו. הוא נכנס עד הסוף וכאן, גמרתי. וגם הוא. גמרנו ביחד.
הזעקות שלנו מעצימות אחת את השנייה ומעצימות יותר את תחושת האורגזמה שניתנה לי.
חוטי זרע לבנים ניתזים לכל עבר ומכסים את כולי. הוא מעביר על בטני שתי אצבעות ומקרב אותן אל שפתיי.
״תפתחי ותטעמי.״ הוא אומר בחיוך אפל.
אני עושה מה שהוא אומר, בלי להתנגד. אני מפשקת את שפתיי ומלקקת את אצבעותיו בתאווה, טועמת אותו.
״ילדה טובה.״
ואנחנו מסיימים את זה, את הסקס הראשון בחיי, את ביתוק הבתולים שלי, את הלילה הראשון שלנו, בנשיקה עמוקה ונואשת ונרדמים זה לצד זה.
YOU ARE READING
חורגים מהגבולות
Romanceכריסטיאן טיילור. שחקן פוטבול אגדי, אליל הבנות, זכר האלפא של הבחורים. פראי, חצוף, מסתורי. טרגדיה נוראית שינתה את חייו וגרמה לו לשים מסכה שאיש לא סדק לעולם.. עד שהוא הכיר את קטלין ריברה, אחותו החורגת החדשה שגרמה למסכה להסדק, זה הטריף אותו. הוא היה חיי...
