חורגים מהגבולות

פרק 24: כריס

עברו שבועיים של שקט רצוף ומפחיד מאז המריבה שלי ושל קטלין. שבועיים מהפעם האחרונה שדיברתי איתה.
במהלך השבועיים האלו טסה מורגן, חברתה הטובה ביותר של גרייס, הפכה לחברה טובה של קטלין ומתנחלת מספר אחת אצלי בבית.
בהתחלה חשדתי שהיא כאן בתור אמצעי ריגול בשביל גרייס, אבל מהר מאוד התבהר שלי שהיא כאן בגלל שקטלין ביקשה ממנה את החומר שהיא פספסה בביולוגיה ומאוחר יותר הבנתי שהיא ממשיכה להגיע לבית שלי בגלל שבאמת היה להן חיבור. למען האמת, אני שמח שקטלין מצאה עוד חברה שתעודד אותה בדיכאון המחורבן שלה שאני הכנסתי אותה אליו, אבל אני עדיין לא יכול להפסיק לתהות אם טסה קיבלה רק הוראה מקפטנית המעודדות בכבודה ובעצמה לרחרח סביבה כדי להשפיל אותה שוב.
אני עדיין עומד על המשמר למקרה וטסה תנסה משהו. טוב, שיקרתי. אני מקווה שהיא תנסה משהו כדי שאוכל להגן על קטלין ואז אולי ורק אולי, היא תיתן לתחת הדפוק שלי עוד הזדמנות אם היא תראה שאני מגן עליה. אני רק מקווה שהיא מבינה שאני מגן עליה גם מפניי.
צלצול הטלפון שלי קוטע את מחשבותיי, אני מרים אותו, מביט במסך, מגלגל עיניים, מנתק וחוזר לשבת בחיבוק ידיים, מנסה לחזור למחשבות שלי, אבל כמובן שזה בלתי אפשרי כשהפעמון מצלצל בדלת הכניסה. אני מרכין את ראשי ועוטף את פניי בידיי אבל מיד קם לפתוח לקרציה את הדלת, כי אם לא, הוא פשוט ימשיך להציק ותאמינו לי, הוא יכול לשבת ליד הדלת יום שלם ורק ללחוץ על הפעמון המחורבן. אני פותח את הדלת ומולי עומד החבר הכי טוב שלי שנראה תמים לחלוטין עם החיוך הרחב שלו, אבל רק אני יודע שהחיוך הזה הוא בעצם מקור לצרות. אני מביט בו באדישות ואז נוהם, ״פאק! אין לך משהו טוב יותר לעשות בפאקינג עשר בבוקר?״
״לא״ הוא אומר בחיוך גדול ונדחק לתוך הבית בלי הזמנה.
אני מסתכל עדיין לבחוץ כשהוא בפנים ואומר בתסכול וגלגול עיניים, ״למה לא, תיכנס״
הוא מסתובב אליי וזורק אליי מהר את כדור הפוטבול שבידו כשהוא מתחיל לדבר, ״זה מה שעשיתי, פרצוף תחת. בכל מקרה..,״ הוא מתיישב על הספה ומשכל רגליים על השולחן ומדליק את הטלוויזיה. אני משלב ידיים על חזי ומביט בו באדישות, מחכה שיביט בי בחזרה.
בזמן שהוא צופה הוא מבקש ממני להכין פופקורן וכשאני מושיט לו את הקערה ומתיישב, הוא עוצר את התוכנית ומסתכל עליי כמו ילד שמסתכל על סוכריה.
״אז חשבתי, לקראת יום הולדת ה18 שלך לארגן כמה דברים. קודם כל, חביות בירה ובכמויות אחי. לא להתקמצן כמו ביום הולדת ה17 שלך. יודע מה, עזוב. אני אדאג לזה. אממ.. וודקה, בקטנה אתה יודע, עדיפות לבירה,״ בזמן שהוא ממשיך לתכנן את יום ההולדת שלי, אני שקוע עמוק בחרא.
״שולחנות בירה פונג...,״
התבכיינות!? זה מה שיש לך להגיד? פאקינג התבכיינות מזויינת?!
״מתנפחים..,״
אתה יודע מה? כן! אז מה? מותר לי! עבר עליי היום הכי מחורבן בעולם וזה התחיל פה
אני נזכר במילים שלה, הכל נהיה מעומעם, אני שקוע במחשבות עד שאני לא שם לב שניק מנופף אל הפנים שלי כדי לבדוק אם שד לא השתלט עליי.
״אתה מקשיב לי בכלל?״ הוא אומר בקול כאילו נעלב.
אני מביט בו ולוקח לי כמה דקות טובות לחזור למציאות. ״כן, בטח.״
הוא זורק פופקורן לתוך פיו ואומר בגיחוך,
״כן, כמו שהקשבת שלי כשאמרתי שזיינתי את קטלין. וואו אחי, היא הייתה קטלנית.״ וטפח לי על הכתף.
כשהוא אמר את המילים ׳זיינתי את קטלין׳ עשן יצא לי מהאוזניים. ראיתי אדום בעיניים. הרגשתי את הדם מבעבע בכל גופי ושורף אותי עד שראיתי את שער הגיהנום. מבטי חתך את האוויר ועבר אליו ואני נשבע, בחיים לא רציתי להרוג את הבן זונה זה כמו עכשיו. הסתערתי עליו עד ששנינו שכבנו על הרצפה, כשאני מעליו ואני כורך יד אחת סביב גרונו וביד השנייה אני נותן לו ימנית לבטן.
הוא נשנק ומגחך קלות. בן של פאקינג זונה. הוא עבד עליי. אני ירדתי ממנו והוא הרים את ידיו באוויר בכניעה וצחק.
״רק רציתי להוכיח את הנקודה.״ הוא אמר בין התנשפות להתנשפות. הוא החזיק את הבטן שלו ואמר בכאב, ״לעזאזל כריס, בפעם הבאה תרביץ למשהו שאתה לא יכול להרוג אותו״ הוא קם בצליעה ונשכב על הספה.
גלגלתי אליו עיניים וזרקתי עליו כרית.
״דפוק״ סיננתי מבעד לשפתיי.
״שמעתי את זה.״
אני מתיישב ומרכין את ראשי אל בין ידיי.
״היא דפקה לך את הראש, מה?״ הוא אמר בקול צרוד והתיישב לידי, מניח את סנטרו על ידו בתנוחה של האדם החושב. כאילו יש קשר בין חשיבה לניק. אולי חשיבה מהזין.
״לא, היא לא.״ אני מתעקש.
״כן, היא פאקינג כן! תראה מה עשית לי רק כי אמרתי שזיינתי אותה. אתה חולה נפש אובססיבי, אחי. וכדאי שלא תתכחש לאמת הזאת. אתה פאקינג מאוהב בה אבל התחת שלך פחדן מכדי להודות בזה. ותהיה בטוח שגם היא דלוקה עלייך. אז או שתעשה משהו בעניין, או שתשב כל חייך מנסה להבין מה אתה יכול לעשות!״ הוא אמר בכעס צרוף. ניק הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר והוא בהחלט לא פולט פניני חכמה כשמדובר בנשים, לכן גם אני הופתעתי כשהוא שפך את כל האמת. אבל, כמו הטיפש שאני, המשכתי להכחיש את האמת השקופה והעירומה שנגלתה לעיני כולם. למעשה, בפעם האחרונה שבדקתי, היא לא רק נגלתה לכולם, כולם עודדו אותי להיכנס למערכת יחסים איתה. משום מה, זה היה מקובל על כולם ולא מוזר בכלל. מסתבר שכולם קיבלו והשלימו עם הרגשות שלנו, אבל האירוניה היא שאנחנו לא קיבלנו אותם. 
נמאס לי מהר מהשיחה הזו, לא כי היא לא נכונה, אוה, היא מאוד נכונה. וזה בדיוק מה שהפחיד אותי.
״אני. לא. מאוהב. בה.״ אני מגייס את מלוא הביטחון שלי כשאני אומר את המילים האלה, מתאמץ שקולי לא ישבר.
אבל לא משנה כמה ניסיתי להסתיר ולהכחיש את זה, ניק משום מה לא האמין לי.
״תפסיק לזיין לי את הפאקינג שכל. אתה חושב אולי שאתה משקר לי, אבל אתה משקר רק לעצמך,״ הוא הסתובב במבט חד בחזרה לטלוויזיה, אבל כמובן שהוא לא יכול להתאפק אז אחרי חמש שניות בערך הוא עצר את הטלוויזיה, הסתובב אליי שוב והתחיל לדבר.
״ורק על השיחה הזו, מגיע לי שישיית בירות במתנה. אז תזיז את התחת שלך להביא לי אחת בבקשה.״ הוא אמר בחיוך תמים. אני זוקר אליו אצבע שלישית והולך להביא לו את השישייה הדפוקה שלו.
אני מתיישב ומושיט לו את הבירה ושנינו לוגמים, אבל פתאום, למרבה ההפתעה, הוא שוב התחיל לדבר.
״אז לגבי היום הולדת שלך, מתי אנחנו עושים את זה?״ הוא שותה שוב.
״אני חושב בסוף השבוע הזה.״
הוא עושה כאילו הוא חושב ועונה, ״כן, אני מניח שזה אפשרי. אני אוכל לסדר את זה. רק צריך לעשות כמה טלפונים.״ הוא קם מהספה עם הבירה בידו ובדיוק כמו שהוא אמר, הוא הלך לעשות כמה טלפונים ונטש אותי שרוע על הספה עם המחשבות שלי.
״אז, דיברתי עם ג׳יידן ועם גרייסון הם יכולים להביא את החביות, אבל יכול להיות שזה לא יספיק אז אני אבקש גם מקורי,״ הוא מסתכל שוב בטלפון שלו וממשיך, ״המתנפחים ושולחנות הטניס אמורים להגיע בשישי בערב ותעשה לי טובה, לפחות את הרשימה של האנשים תעשה בעצמך.״
אני מנופף בידי אליו ואומר בקול הכי מתלהב שהצלחתי לגייס, ״עליי״.
״יופי, עכשיו אם לא אכפת לך, אני הולך למצוא לי איזו מישהי עם מידה B+  ותחת בגודל של כדור פיזיו להעביר איתה את הערב.״ הוא אומר בחיוך לבן.
כשהוא תופס בידית הדלת, אני משלב את ידי על חזי ועוקץ אותו, ״מעניין, לא זכור לי שלוסיה מידה B בחזיות.״
הוא קופא במקומו, אבל בערך כמה שניות אחר כך הוא מסתובב ואומר בקול מתוק מהרגיל, ״אתה צודק, היא מידה C, כנראה התבלבלתי עם החזייה של קטלין.״ הוא פורץ בצחוק ואני זוקר לעברו אצבע משולשת ״מצחיק, מניאק.״
״אני יודע, גם היא צחקה כשדגדגתי את הציצים שלה, ידעת שהיא רגישה כשמדגדגים אותה שם?״ הוא אומר בצחוק ואני זרקתי לכיוון הראש שלו את כדור הפוטבול.
ו... בול פגיעה.
הוא תפס את ראשו ואמר, ״אאוץ׳ טמבל, זה היה בצחוק.״
״כן, תיזהר שהצחוק הבא לא יהיה הביצים שלך על פורס ביצים.״ ואני מכוון את מבטי אל הביצים שלו בזמן שהוא מגן עליהן כאילו הם הנכס הכי יקר שלו.
״היי, אתה צריך עוד כמוני. איך תלמד את ניק ג׳וניור לרכב על אופניים?״ הוא אמר בפגיעות מעושה.
״אוי לא, עוד כמוך ואבדנו. אני לא חושב שהיקום מוכן להכיל עוד כמוך, בן אדם. ואם כן, אני בטוח שתלמד אותו לרסק מכונית לפני שאני אלמד אותו לרכב על אופניים.״ אני אומר באדישות.
״טוב, לידיעתך, אני מדהים עם תינוקות.״
״אולי עם האימהות שלהם,״ אני מסנן.
״טוב, זה נכון,״ הוא מרים ידיים בכניעה ויוצא.
״יאללה, אני זזתי. תתקשר אם תצטרך משהו, אתה יודע, כמו עמוד שדרה או אומץ.״ הוא בורח לפני שאני מספיק לזרוק עליו את הכדור. אני שונא כשהוא צודק. הוא לא אמור להיות צודק, הוא אמור להיות הטיפש מביננו.
כשהדלת נטרקת אני נוחת על הספה בידיים שלובות והבעה זעופה, מנסה לחשוב מה אני פאקינג הולך לעשות.
להביא אותה למסיבה שלי לא בא בחשבון ולכן אני צריך להוציא אותה מהבית. אני בטוח שאני אצליח להרחיק אותה, איכשהו.