חורגים מהגבולות

פרק 11: קטלין

אני שונאת את כריסטיאן טיילור עד עמקי נשמתי. לאחר המפגש הקטן והאקראי לגמרי שלנו על שפת החוף, שאגב היה אסון מוחלט, דרשתי ממנו כמה וכמה פעמים תשובות- ואולי כמה הסברים על למה הוא חייב להתנהג כמו מניאק קר ואדיש אליי בזמן שהוא מחייך חיוך לבן לכולם. החלטתי שאני עייפה מלנסות, אני לא אתחנן אליו או לגבר אחר לתשובות ולהסברים כשהוא לא מוכן לספק לי אותם. ניסיתי להיות נחמדה ולתת לו הזדמנות שנייה, לפתוח דף חדש, בלי מריבות, בלי וויכוחים אבל זה לא צלח את הניסיון לצערי. אז, החלטתי להתרחק מקו האש כדי להתמקד במטרה שלי ואט אט רעננתי את זכרוני כמה פעמים הוא פגע בי, העליב אותי, השפיל אותי. היום הדרך הכי טובה להגיע ללב של גבר, זה להיכנס דרך הזין שלו. השבתתי בראשי כל שביב של רגש חיובי לגביו, כדי שלא ימנע ממני להשיג את מטרתי. אני ממוקדת בה, מלאת נחישות, הוא עינה אותי במשך השנים ואני שתקתי, לא עוד. אני הולכת לגרום לכריסטיאן טיילור, אליל הבנות, האיש מאחורי המסיכה, להישבר. ולגרום למסיכה שלו להיסגר לרסיסים קטנים. הוא יתאהב בי, הוא ידמיין כל פנטזיה מלוכלכת ויהיה עיוור מאהבה עד שאני אשיג את מטרתי ואשבור את ליבו, אני אעזוב, אבטיח לו יובלות של אהבה, שנים של פרפרים, רגשות נסערים בכל פעם שאראה אותו ואז, אני אלך. ולא אשוב לעולם. אני אגלה מי הוא כריסטיאן האמיתי ואחשוף את סודו האפל, זה שהוא כולא בתוך נשמתו העטופה בזרדים ומוגנת באלפי מנעולים. אני אחדור לנשמה שלו, אראה אותה מקרוב ארגיש אותה, אקח אותה בידי ואז. בום. אנפץ אותה.
אני עדיין בחוף בזמן שאני חושבת על כך דרך אפשרית שבה אנקום בו. ואז כשנמאסה עליי האווירה הדיכאונית שנותרה מהמפגש הזה אני קמה ולוקחת את חפציי חזרה למכונית, עם הדפים שכריס השאיר ושמה ברדיו את  השיר  ״Heart attack" של דמי לובאטו.

*****
שיעורים זה מתיש, אני תלמידה חרוצה ומצטיינת אבל כדי להיות בפסגה כל הזמן צריך לשבת כמה שעות ביום כדי לתרגל. כשאני מנסה לפתור את המשוואה אני שמה את העיפרון בין שתי אצבעותיי ומתופפת על שולחן הכתיבה שלי ורוקעת ברגלי למשמע הקצב של הפלייליסט הלטיני שלי. אולי הגיע הזמן שאקח הפסקה. קמתי מהכיסא והוצאתי מתוך הארון כמה בלוקים של ציור, קופסאת צבעי פנדה בשלל צבעים וכמה עטים ועפרונות לסקיצות. הפלייליסט הלטיני שלי זרק לי כמה חוטי מחשבה לגבי הציור שלי ולכן החלטתי לצייר שני רקדנים, כמו בסרט האהוב עליי ריקוד מושחת, אבל לגעת בהם עם כמה ייחודיות ספרדיות, שלמדתי גם מהמשפחה שלי, לדוגמא, קסטנייטות, אל מול השקיעה. כן, זה מעולה. אני מסתכלת אל תיק הבד שלקחתי לחוף ומסתקרנת. המשפט ״הסקרנות הרגה את החתול״ או ״נתנו לחתול לשמור על השמנת״ ממש מתאים לסיטואציה הזו עכשיו. מעניין מה הוא מצייר...לא. אל תחשבי על זה אפילו קטלין מרטינה ריברה. הוא אכזרי ואפל, בטח גם הציורים שלו כאלה. אבל, מה אם אני רק אציץ..? מה כבר יקרה? זה לא שהם יאכלו אותי. אני פותחת את התיק במהרה לפני שאתחרט ומוציאה משם את הדפים, בין הדפים היו תמונות שצולמו כנראה רגעים ספורים לפני שהפרעתי לו.., אה, סליחה, שהוא *ביקש* ממני להישאר. העברתי אותן בין ידיי והתבוננתי בקפידה, הן היו מהממות, כמעט לא מציאותיות, הוא תפס את השקיעה בנקודת השיא שלה. הגוונים מושלמים. אני בדיוק מחליקה אותן חזרה לשולחן כשדפיקה נשמעת על הדלת. אני נבהלת, ״רק רגע!״ אני צועקת. ״קדימה קטס, אמא וג׳ון אמרו להגיע למטבח ולשבת סביב השולחן, הם רוצים להודיע משהו, אז תזדרזי כי אני גווע״ צועק לוק בחזרה, כן, לוק הקטן לא מתבגר אף פעם, זה די מוזר שהם מבקשים שנגיע לשולחן כולנו ביחד, בדרך כלל כל אחד אוכל לבדו כי כל פעם מישהו אחר עסוק, העסק הזה קצת חשוד.
״ אני באה, אני רק מתלבשת״ אני צועקת בזמן שאני מכניסה את התמונות והדפים חזרה לתיק במהירות ועוטפת את שערי עם גומייה. אני נושמת פעם אחרונה ומוכנה לראות את השטן.
כשאני יורדת לכיוון המטבח במדרגות אני מבחינה בכל משפחתי מתגודדת סביב שולחן האוכל הערוך למחצה, אימי וג׳ון עטו חיוכים מאוזן לאוזן על פניהם, לוק התעסק בטלפון שלו ובמשחקים וכריסטיאן.. פשוט עטה חיוך כריש קר על פניו והנהן אליי. שילבתי את ידיי על חזי ועמדתי בעמידה מתנשאת כדי לשדר אדישות, הרמתי אל עבר עיניו מבט קר שיכל להרוג אנשים. שנאתי אותו ואת הפרצוף היהיר שלו. חושב שהוא יותר טוב מכולם. התיישבתי מולו וג׳ון, אביו של כריסטיאן, עמד ממקומו הרים את המזלג, נקש על כוס היין והחל לדבר, ״ערב טוב משפחתי היקרה, אני שמח שסופסוף יכולנו להתכנס כאן יחדיו ולהינות כמשפחה בשולחן האוכל הערב. אבל, אני יותר שמח מאחר שזה יום הנישואין התשיעי שלי ושל אריקה,״ הוא הסתכל על אימי במבט אוהב ונשק לראשה והיא החזירה לו את אותו המבט. כאילו הם שני מתבגרים שמאוהבים זה בזה בסתר, הלוואי ולי הייתה האהבה כמו שלהם. ״לכן, החלטנו לקחת חופשה לחודש לטיול מסביב לעולם..,״ לוקאס נחנק מהאוכל כששמע את החדשות וג׳ון המשיך לדבר, ״אני מקווה שתסתדרו בלעדינו חודש, אתם ילדים גדולים ומבוגרים מספיק לדאוג לעצמכם.״ והתיישב. אני לא יודעת מה אני חושבת על הרעיון שבו הם יוצאים לחופשה לחודש שלם.. ומשאירים אותי עם לוק וכריסטיאן לבד. אני עוד לא מוכנה להפוך למשרתת כאן, להישאר עם שני נערים מתבגרים לבד זה מעבר לגבול היכולת שלי. ״אמא, ג׳ון, אני שמחה שהחלטתם לקחת הפסקה מהחיים כדי לחגוג את האהבה שלכם, אבל אני לא מוכנה להפוך למשרתת אחרי שני נערים מתבגרים.״ אמרתי בטון זועם. ״קטלין, אם זכור לי נכון, שניכם הנערים המתבגרים כאן ואני האחראי עליכם. מה שאומר, שאני בעצם המבוגר האחראי. ואל תדאגי, את לא תצטרכי לאסוף אחרינו כלום. אני אדאג לזה.״ אמר כריס בטון תקיף ואדיש. פניו של ג׳ון קרנו מאושר שבנו לוקח על עצמו אחריות כזו ואני הסמקתי, הובכתי, לא דמיינתי את כריסטיאן הופך לעוזרת בית ומנקה אחרינו. וגם כנראה עדיין לא קלטתי שכריסטיאן טיילור, בכבודו ובעצמו, הציע את עצמו להיות עוזרת הבית לחודש שלם.
״סלחו לי בבקשה.״ הזזתי את הכסא מעט אחורה, קמתי ועליתי לחדר האמבטיה. טרקתי את הדלת מאחוריי, שטפתי את פניי במים והתבוננתי במראה, בבואתי ומלמלתי ״למה הוא חייב להיות כל כך קשה..?״ ואז הדלת נפתחה ודמות נעמדה מאחוריי, לא הספקתי להרים את עיניי כדי לראות מי נמצא וגופי היה לכוד על ידי שתי ידיים חסונות ושריריות שתפסו בשולי הכיור וסגרו עליי. הסתובבתי מהר כך שגופינו נצמדו זה לזה והבל פיו החמים התנשף על עורי. סנטימטרים בודדים הפרידו ביננו, המשחק מתחיל.
״תתכונני קאט, זה הזמן שלנו.״ אמר וחייך חיוך כריש. הצמדתי את חזי לחזהו כדי לשחק במשחק שלו ולהוציא את הנקמה שלי לאור. הוא כחכח בגרונו ונראה שהתנוחה מעמידה אותו במצב שהוא לא חשב שיקרה, אבל זה מה שאני רציתי שיקרה. התרוממתי מעט ולחשתי באוזנו ״ אתה צודק, זה הזמן שלנו.״ העברתי את אצבעותיי לאורך החולצה שלו והעברתי את שפתיי לאורך קו הלסת שלו. חמקתי מבין ידיו ויצאתי מבעד לדלת, משאירה את כריסטיאן המבולבל בחדר האמבטיה לבד.
כשהגעתי לחדר התיישבתי על המיטה ברגליים שכולות, לקחתי את האייפוד והחלתי לגלול בו. דפיקה נשמעה על דלתי ואז אמא נכנסה, היא נשענה על המשקוף בידיים שלובות לכמה דקות ואז נכנסה והתיישבה על מיטתי לידי. הרמתי את מבטי והנחתי את האייפוד בצד. היא שנה את ידה על רגלי ואמרה, ״עד מתי קטלין? עד מתי שניכם לא תסתדרו? למה תקפת אותו בארוחה? למה את לא יכולה להסתדר איתו?״ אמא שלי הייתה תמימה לגבי ההתנהלות שלנו. כריסטיאן לא נהג לתקוף אותי בקרב המשפחה,אולי רק לעקוץ אבל זה לא אומר שזה לא קרה לגמרי. נכון, ברוב הפעמים אני תקפתי אותו אבל כל הפעמים היו מוצדקות. ״אמא, סליחה שאני מנפצת את התקווה שלך שנסתדר לרסיסים, אבל את חייבת להשלים עם זה שזה לא יקרה. אנחנו לעולם לא נסתדר. אני וכריסטיאן אויבים אחד לשני, אמא, את וג׳ון חייבים להפנים את זה כבר.״ בדרך כלל לא נהגתי להיות חסרת רגישות כזו כלפי אמא שלי, גם בדרך כלל לא אמרתי דברים בישירות, פשוט נהגתי להבטיח שנסתדר גם אם זה לא קרה. אבל אי אפשר לשקר לנצח, הם בסופו של דבר יבינו את זה ויקבלו את זה.
״אז אני מבינה שאין טעם בשיחה על כללי הבית אם אין אינטרקציה בינכם מלכתחילה?״ אמרה וגיחכה גיחוך קל.
״לא אמא, אין טעם, אבל אני כן חושבת שיהיה מועיל בהרבה אם תעשי את השיחה הזו עם שני הבנים. את יודעת, לגבי מסיבות, שתייה, בחורות.. ממש לא בא-לי לראות אחי החורג או את אחי הקטן ובחורה על איזה שולחן... או רהיט.״ אמרתי בעוקץ וגלגלתי עיניים. ״טוב, מתוקה, אני באמת מצטערת שאנחנו עוזבים בפתאומיות כזו, אבל אני וג׳ון צריכים את זה. ואני חושבת שגם לכם לא יזיק קצת חופש״ אמרה באנחה. באמת אין לי בעיה שאמא וג׳ון נוסעים לחופש, מגיע להם וגם, יהיה לי יותר קל להפעיל את התוכנית שלי אם הם לא יהיו כאן.
״אמא, זה לגמרי בסדר שאת וג׳ון נוסעים, תפסיקו לחשוב עלינו. הכל יהיה בסדר.״ אמרתי וחיבקתי אותה חזק, היא יצאה מהחדר ואני נשארתי בחזרה לבדי. עיניי סרקו את החדר כדי למצוא הסחת דעת ועיניי נתקלו בתיק שלקחתי לחוף, באותו יום שפגשתי את כריסטיאן, אותו תיק שבו נמצאים הציורים שלו. קפצתי ממיטתי לעבר התיק והוצאתי את המחברת. דפדפתי מעט והציורים.. הציורים שהוא צייר, הם מדהימים. ״ואו.. מי יכל להאמין שהגוש אבן הזה יודע לצייר כל כך יפה?״
״אוהבת?״ זיהיתי את הקול. שיט.
מהר החבאתי את הציורים מאחורי גבי בתקווה שאולי הוא לא שם לב אליהם.
״מ-מה?״ גמגמתי, נתפסתי על חם.
״שאלתי, אם את אוהבת את הציורים שלי?״ הוא נשען על המשקוף, בעירום חלקי ושיער פרוע. ואז ניגש אליי, לקח את הדפים מאחורי גבי והנהן.
״אז.. אני מבין שהחלטת לשקוע בהם עוד קצת לפני שתחזירי לי אותם, אה?״ אמר בגיחוך והעביר את מבטו אליי. הוא לקח את ידי בידו, פתח אותה והניח את הציורים שמצאתי בידי.
״קחי. הם שלך קאט. אלוהים יודע שיש לי מספיק כאלה.״ הסתובב וסגר את הדלת, השאיר אותי לבד עם הציורים שלו. וכמובן שעשיתי כל מה שבחורה בגילי הייתה עושה, בודקת אותם לעומק.