נולדה למות

פרק 3

כללי

הדבר היחיד שהיה לה ברור זה שהיא לא יכלה לנשום. העשן כיסה אותה והיא הרגישה שהיא לא תצא מזה בחיים. דווקא כשהיא חשבה שהיא הצליחה לברוח ממנו. דווקא כשהיא חשבה שהיא מוגנת, הוא כרגיל צעד אחד לפניה ולפני כולם. 
היא פחדה ממנו יותר ממה שהיא פחדה למות, וזה היה הגרוע מכל. היא הרגישה חסרת אונים והתפללה לאלוהים שהם לא יבחינו בה בין כל העשן. היא התפללה שמישהו יבוא להציל אותה, אבל אף אחד לא בא. היא חיכתה וחיכתה, אבל אף אחד לא הגיע.

 אף אחד לא בא.

מפה לשם היא הרגישה את עיניה נעשות כבדות יותר ויותר - היא התקשתה לשמור עליהן פקוחות אז היא ויתרה ועצמה אותן. המחשבה האחרונה שלה הייתה על כך שהיא אפילו לא טעמה מעוגת היומולדת שלה.

-

אוליביה,
9.12.23, 8:43

שמעתי צרחות בוקעות מכל עבר ולא הבנתי מה לעזאזל קורה.
"אוליביה, תתעוררי," קראה האחות וטילטלה אותי. היא הייתה נראית מודאגת.

רק לאחר כמה שניות הבנתי שהצרחות הן הצרחות המפוחדות שלי. הסתכלתי על ידיי וראיתי שהן רועדות, כנראה הגוף שלי ממש פחד מהחלום הזה. בגלל התגובה הקיצונית שלי, הייתה לי הרגשה שזה לא סתם חלום.

יותר כמו זיכרון.

"מה קרה?" שאלה אותי האחות כשהכרחתי את עצמי להירגע.

"אני..א..אני לא.. אני חלמתי חלום."

"זה היה חלום רע, אני מבינה."

"כן, אבל זה לא... זה לא הרגיש כמו חלום רע. זה הרגיש כמו זיכרון רע. זה הרגיש כאילו כבר חוויתי את זה בעבר. אני ממש הרגשתי " שיתפתי.

"את לאט לאט תתחילי להיזכר יותר בדברים, זה גם מה שהרופאה אמרה. אלו כנראה פלאשבקים, זה הגיוני. איך את מרגישה היום?" עברו כבר שלושה ימים מאז שהתעוררתי בבית החולים.

"כן. טיפה כואב לי הראש, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב," אמרתי בכנות. פשוט התרגלתי לכאבים, אז אני מניחה שהם כבר היו חלק ממני בשלב הזה.

"לפחות את כנה," היא מילמלה בחיוך. חיבבתי אותה.

"עד מתי אני אצטרך להיות פה?" שאלתי. הדלת נפתחה ובפתח נעמד לוגן.

"בוקר טוב, ליב," הוא אמר.

"בוקר," השבתי. בוקר טוב לא ממש היה לי, אחרי החלום או הסיוט או הפלאשבק הדבילי הזה.

"איך את מרגישה?" הוא שאל.

"לא משהו. אתה?"

"כאילו הייתי מעורב בתאונה," אמר לוגן וקרץ. חייכתי. אם לא נצחק על זה, נבכה.

"כל החברות שלך רוצות לראות אותך," הוא אמר והחווה בידו לכיוון הדלת. "להגיד להן שייכנסו?"