נולדה למות

פרק 5

אוליביה
11.12

"ליבי, מותק, ג'יין הכינה ספגטי בולונז." גילה קול. פערתי את עיניי בשמחה.

"אולי אני באמת בגן עדן," התלוצצתי, אבל אף אחד מהם לא צחק.

"מה, מוקדם מדי?" שאלתי.

"זה תמיד יהיה מוקדם מדי," אמרה ג'יין. "יכולנו לאבד אותך..."

"אבל לא איבדתם, ג'יין. אני פה. הכל בסדר." הדודים שלי, או כמו שאני אוהבת לקרוא להם, הורים חלופיים, לא היו כל כך דאגנים. כשהם היו בבית הם לא קבעו לנו חוקים או משהו כזה, הם נתנו לנו יד חופשית לעשות את מה שאנחנו רוצים. אבל כנראה שעכשיו הם עשו סוויץ' ונזכרו לדאוג. 

הם לא היו חייבים לעשות את זה, לדאוג לנו. הרי אחרי הכל הם לא באמת היו ההורים שלנו, והם עדיין עשו את העבודה טוב יותר מהם. 

אמא שלי נטשה אותי ואת לוגן בפעם הראשונה כשהייתי בת ארבע. מאז היא חזרה ועזבה כמה פעמים, ובכל פעם היא מותירה את אבא שלי שבור מזה. הוא אהב את אמא שלי אהבת נפש, ולא ידע איך להתמודד עם העזיבה שלה אז כבר בפעם הראשונה כשעזבה הוא פנה לאלכוהול ולהימורים בתור מקום מפלט, ואנחנו תמיד היינו צריכים לנקות אחרי הבלגן שלו, תרתי משמע. קול וג'יין גרים די קרוב אלינו אז הם דואגים לקפוץ אלינו כמעט כל יום בשביל לוודא שהכל בסדר. לפני שלוגן נהפך לבן שמונה עשרה הם די גרו איתנו אבל לאחר מכן, כשלוגן נהיה חוקי הם שיחררו מעט. מה שעוד יותר הרגיע אותם זו העובדה שאנאבל הייתה השכנה שלנו והייתה מוכנה לעזור לנו בכל דבר שרק נצטרך. אבל עכשיו, כשהיא עברה, ג'יין נלחצה מהעובדה שלא יהיה מי שישמור עלינו מקרוב. לכן היא רוצה להרעיף בביקורים. 

לא היו להם ילדים אחרים לדאוג להם, מאחר שג'יין הייתה עקרה. אבל היה להם אותנו. 

קול וג'יין היו קרובים לליבי ותמיד אעריך אותם על המסירות שבהם טיפלו בנו לאורך השנים, כי זה לא היה פשוט. אני ולוגן לא ממש היינו ילדים קלים. במיוחד אני. אהבתי ללכת נגד החוקים, אהבתי למרוד. שנאתי שאומרים לי מה לעשות.

"רגע, הבאתם מתנות?" שאל לוגן. 

"איך אתה מרגיש עכשיו?" שאל קול את לוגן.

"בסדר. אוליב היא זאת שחטפה חזק יותר."

"אני עייפה," אמרתי. תקפה אותי עייפות בלתי מוסברת, מה שהיה ממש מבאס בהתחשב בעובדה שרציתי לאכול את הפסטה הזו אבל לא היה לי תיאבון בכלל.

"את לא רוצה לאכול?" שאלה ג'יין באכזבה. צחקתי.

"אל תדאגי, ג'יין, זה ייאכל במוקדם או במאוחר. תסמכי עליי."

"אני אבוא איתך לחדר," התנדב לוגן והלכתי בעקבותיו לחדר שלי.

"הצבע האהוב עלייך." הזכיר לי לוגן. פתחתי את הדלת ועולם שלם נגלה בפניי. החדר עצמו גם נצבע בטורקיז בעוד הרצפה הייתה פרקט מעץ. פופים למיניהם, מלא בובות פרווה עם עיניים מנצנצות, ספרייה עם עשרות ספרים או אולי מאות וכמה תמונות נוספות ממוסגרות. שלי ושל חברותיי, שלי ושל אחי, תמונה משפחתית עם הוריי. הוא התיישב לי על המיטה ולפתע הרגשתי סחרחורת ומסך שחור נגלה לפניי.