אוליביה, 11.12.23, 11:32
אלוהים שמע את התפילה שלי וזה סוף סוף הגיע, (לאחר חמישה ימים שם מאז שהתעוררתי)- אני יוצאת מהחור תחת הזה שנקרא בית חולים. אני לא יודעת הרבה על עצמי החדשה, אבל אני בהחלט שונאת את המקום הזה, ואת הריח שלו, ובמיוחד את הרגשות שהוא מביא איתו. רחמים. כולם מביטים בי במבטים מלאי רחמים, ואני מתעבת את זה. לפחות זה משהו שנשאר איתי עוד מאז ומתמיד - אני שונאת להרגיש מסכנה, שונאת שמרחמים עליי.
אחי כבר השתחרר מבית החולים אתמול אבל עדיין בא לעזור לי ללכת בזמן שקול וג'יין מחפשים חנייה של האוטו, בהתחשב בעובדה שאין לי כוח ללכת לשום מקום לבד.
חתמתי על המסמכים במהירות, נחושה לצאת מכאן כמה שיותר מהר.
"מתרגשת?" שאל לוגן.
"לא," עניתי בכנות. ידעתי שעכשיו, כשאני אמורה לחזור לשגרה, חיי יסתבכו עוד יותר ממה שהם כבר היו.
"ג'יין הכינה משהו לאכול?", שאלתי והבטתי בו בזמן שהמשכנו ללכת. בלי משים התנגשתי במשהו קשיח ונפלתי על הרצפה, או יותר נכון על הגב שלי, שגם ככה כאב גם בלי הנפילה המיותרת הזו.
"פאק, תסתכל לאן אתה הולך, חתיכת דפוק," אמר לוגן למי שהתנגשתי איתו והושיט לי יד. בבחור שהתנגשתי איתו והדבר הראשון ששמתי לב אליו זה העיניים שלו ששידרו קור מוחלט. עיניו הזכירו לי אגם וזה היה נראה לי לרגע לא אנושי שלמישהו יהיה צבע כל כך בהיר.
סביב הכחול הבהיר היה מעט אדום, איפה שאמור להיות לבן. מתחת לעיניו היו שקיות קטנות, מה שהעיד על העייפות ששרר בה. לרגע עיניו הצטלבו עם שלי והוא הביט בי במבט מסוקרן. הרגשתי שהוא שורף אותי במבטו ולא אהבתי את זה בכלל.
הסטתי את מבטי מעיניו של הזר ונעזרתי בידו של לוגן בשביל לקום.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר לחברה היפה שלך," הבחור אמר וחייך.
"הוא אחי, חתיכת אידיוט." מלמלתי אבל הוא המשיך ללכת.
"אתה מכיר אותו?" שאלתי את לוגן כשסוף סוף יצאנו מבית החולים.
"סתם אהבל אחד."
ראינו את הטויוטה המוכרת של ג'יין ונכנסנו. הוא התחיל לנסוע.
"את זוכרת שפעם היית מפחדת מההגה כל הזמן ולא ידעו למה," אמר קול בחיוך.
חייכתי. "ראיתי איזשהו סרט אימה על איש שקפץ על אוטו בזמן נהיגה ואז האישה עצרה והוא נכנס למכונית דרך החלון ורצח אותה. כן, אני מודה ,טיפשי מאוד, אבל יאמר להגנתי שאחר כך זה עבר לי," אמרתי. לפני איזה שנה בערך למדתי נהיגה ומאז אני מטורפת על זה. יותר מדי מטורפת אפילו. אני מעריצה נסיעות ארוכות שבהן אני רק יכולה לצרוח שירים בקולי קולות.
את שאר הנסיעה העברנו בשתיקה. כעבור כמה דקות הגענו לבית, סוף סוף. הבית שלנו אולי לא היה הכי גדול או הכי מפואר אבל הוא היה שלנו. הום סוויט הום.
YOU ARE READING
נולדה למות
Mystery / Thriller''תמיד חשבתי שיש רק שני סוגים של אהבה: אחד שאתה מת בשבילה, ואחד שאתה הורג בשבילה. אבל את.. את מהסוג שחיים בשבילה.'' ~ כשאוליביה מתעוררת בבית החולים היא לא מתארת לעצמה את גודל הזוועות, אולי משום שהיא לא הייתה מודעת להן - היא הייתה מחוסרת הכרה במשך א...
