16.1.24, 15:30
אוליביה
כשהייתי קטנה ושדעתו של אבא שלי עוד הייתה צלולה מדי פעם, או שלפחות היה לו קצת אכפת מהחיים שלי, הוא לימד אותי כמה עקרונות שלדעתו יעזרו לי לשרוד בחיים. אחד המשפטים שהוא אמר לי היה שבעולם הזה אין חברים, יש רק מכרים.
והיום המשפט הזה עלה לי לראש. אולי תחשבו שאני מגזימה, אבל מבחינתי זה היה נורא. כל החיים שלי לא נפתחתי לאף אחד. לא סיפרתי לאף אחד שום דבר אישי עליי, או על המשפחה שלי. בכוונה, כי זה היה חולשה עבורי, ואחד הדברים שאני הכי שונאת זה להיות חלשה ולהרגיש חלשה. אני לא יודעת מאיפה אלכסה גילתה את זה בכלל. האופציה היחידה היא שניק גילה לה, למרות שהוא לא הפסיק להכחיש ואמר לי שהוא לא גילה לאף אחד. אבל כבר למדתי על בשרי כמה אסור לסמוך על אנשים. על אף אחד. הרגשתי אבודה ושכל מה שניסיתי והתאמצתי להסתיר כבר גלוי לכולם. כל כך אבודה, כל כך מבויישת ברמה שרציתי לצרוח. שנאתי את עצמי, שנאתי את אלכסה ושנאתי את כולם. רציתי פשוט לקבור את הראש שלי באדמה. משהו שלא סיפרתי לחברים הכי טובים שלי התגלה לכל בית הספר על ידי הרכלנית הכי גדולה. הרגשתי טיפשה, אבל היה נמאס לי כבר לרחם על עצמי והכרחתי את עצמי להפסיק. זה כבר קרה, ואת הנעשה אין להשיב. אין מה לעשות.
חיפשתי את אבא שלי בחדרים וראיתי שהוא שוב יצא, והשאיר אחריו בדלי סיגריות, בירות ושאר בקבוקי אלכוהול. אני לא יכולה להגיד שהופתעתי. כרגיל אספתי את השאריות שלו וזרקתי לזבל. נמאס לי מלנקות אחריו כל הזמן, אבל זה לא כאילו שיש לי ברירה.
"את צריכה ללמוד לסגור את הדלת, אוליביה, מה אם הייתי רוצח?" שמעתי את ניק נכנס. קפצתי והחנקתי צווחה.
לא אהבתי את העובדה שהוא נכנס לפה בלי ידיעתי, ולא אהבתי את העובדה שהוא במרחב האישי שלי, אז הלכתי במהירות לכיוון דלת הכניסה והוא עשה כמוני. אני לא אוהבת שאנשים שהם לא המשפחה שלי מגיעים לבית. מרגיש לי שהם שופטים אותי על סמך המקום שאני גרה בו. שהם שופטים את רסיסי הזכוכית מבקבוקי האלכוהול, את בדלי הסיגריות, הבגדים שמפוזרים בכל עבר..
''אולי אתה באמת רוצח,'' מלמלתי.
"תשמעי, באור היום אני רק ניקולאס בלסנו הרגיל הממוצע, אבל בלילה, במיוחד בזמן ירח מלא, אני הופך לאיש זאב.'' הוא לחש לי ברצינות תהומית.
''וואו, אתה אלפא?''
''זה סוד, אסור לך לגלות. יש לי להקה שלמה שסומכת עליי.''
''להקה של מטומטמים, אם הם סומכים עליך,'' פלטתי. הוא שתק, וכעבור כמה שניות פצה את פיו שוב. הוא נאנח.
"חשבתי שפתחנו דף חדש."
"אנחנו כן, אב-" הוא קטע את דבריי.
''לא סיפרתי לה כלום, אני נשבע, פארקר, א-'' קטעתי אותו.
YOU ARE READING
נולדה למות
Mystery / Thriller''תמיד חשבתי שיש רק שני סוגים של אהבה: אחד שאתה מת בשבילה, ואחד שאתה הורג בשבילה. אבל את.. את מהסוג שחיים בשבילה.'' ~ כשאוליביה מתעוררת בבית החולים היא לא מתארת לעצמה את גודל הזוועות, אולי משום שהיא לא הייתה מודעת להן - היא הייתה מחוסרת הכרה במשך א...
