נולדה למות

פרק 32

ניקולאס

23.1, 17:00

לשמוע שאני מעלה לאוליביה את מצב הרוח ושהבדיחות שלי גורמות לה להרגיש טוב יותר עשה לי טוב בלב. אהבתי את הידיעה שאני יכול להשפיע עליה לטובה. זו הייתה המטרה שלי - לגרום לה לא להיות עצובה כל כך.

למען האמת הזמן עבר די מהר עד שכולם חזרו. דיברנו על נושאים סתמיים חסרי חשיבות, על סרטים למיניהם, טעם במוזיקה ומסתבר שיש לנו כמעט את אותו הטעם.

''ליב!'' סם, טליה וטום קראו בדאגה. הן חיבקו אותה ואוליביה חיבקה אותה בחזרה בחיוך ונתנה כיף לטום. כשאני והיא היינו באוטובוס דיברנו בין היתר גם על החֲבֵרוּיות שלה. היא אמרה לי שהיא אף פעם לא פגשה אנשים כמוהם ואף פעם לא היו לה חברים כאלה טובים כמוהם.

''מה לעזאזל?? את נפלת? מה עשית לה?'' שאלה אותי טליה. אוליביה צחקה.

''הוא לא עשה לי כלום... אני פשוט... התנגשתי בעץ. ונפלתי אחורה. על הרגל.'' הודתה. חייכתי בשקט. ראיתי שהם כעת הביטו בה חצי משועשעים וחצי דואגים.

''איך.. איך התנגשת בעץ?'' שאל טום והתאפק שלא לצחוק.

''אני וניק התערבנו מי רץ יותר מהר, ולא שמתי לב והתנגשתי בעץ. עוד צחוק אחד ואני אהרוג אתכם.'' היא אמרה להם כשהם התחילו לצחוק, אבל בעצמה חייכה.

''אני מצטערת, ליב. את צודקת. רגע, אז שברת את הרגל?'' הנהנה פארקר.

''זה לפחות מה שהחובשת אומרת. אני אלך לאנאבל, לשמוע מה היא אומרת.''

''ללכת זו לא בדיוק המילה הנכונה...'' אמר טום והתחמק מסטירה.

''מי זאת אנאבל?'' שאלתי.

''הרופאה השכנה שהייתה גרה בדירה שלך.''

''אה, את עוד בקשר איתה?'' שאלתי.

''כן.''

''למה?''

''היא.. בנאדם טוב. כיף לדבר איתה.'' היא אמרה, אבל הרגשתי משום מה שזה מעבר לזה. לא התכוונתי לחקור, בעיקר מכיוון שאני יודע כמה חופר זה. 

***
23.1, 18:30
האוטובוס הוריד אותנו בתיכון וכולם התפזרו לדרכם.

טום, סם, טליה, אוליביה ואני הלכנו ביחד עד שכל אחד התפצל וחזר לביתו. לבסוף נשארנו אני ואוליביה.

עדיין נשאתי את אוליביה בזרועותיי מאחר שהמכונית שלי הייתה רק ברחוב של הבית ולא יכולתי להסיע אותה.  שמעתי צלצול של טלפון ובאתי לענות אבל זה לא צלצל מהטלפון שלי. עד שאוליביה הוציאה את הטלפון מהכיס השיחה נותקה. 

''מי זה?''

''אראלה ממפעל הפיס,'' היא אמרה בצינה. 

''שאלתי מי התקשר אלייך, לא אליי.''