ניקולאס, 19.1.24, 20:02
"אני רואה שהתחברת עם השכנה החדשה," אמר אבי כשיצאתי מהחדר ברנדומליות. הוא ישב על הספה ועישן. אמא הייתה שונאת שהוא היה עושה את זה.
בהתחלה לא הבנתי למה הוא פה, אבל נזכרתי שזה יום שבת והוא לא עובד.
שתקתי ופתחתי את המקרר על מנת להוציא משם מים קרים.
"היא לומדת איתך באותה כיתה?" הוא שאל. קיוויתי להתעלם והוא פשוט יפסיק, אבל הוא לא הבין את הרמז.
"היא נראית חמודה. קצת עצובה לטעמי, אבל חמודה."
"מה נסגר, אבא?" לא התאפקתי והתפרצתי. "ממתי אתה מביע כל כך הרבה עניין בחברים שלי?"
"אני רק מנסה לפתח שיחה לפני שאני קופץ לקניות, ניקולאס, אלוהים. אני עדיין אבא שלך."
"אתה לא צריך להעמיד פנים שאכפת לך, זה בסדר." הרגעתי אותו.
"מה נסגר, ניק? אני מנסה. אני יודע שלא אוכל להחליף את אמא שלך ואני יודע שהיה ביניכם קשר חזק, אבל אני מנסה לתקן את היחסים בינינו. אתה כל מה שנשאר לי, ניקולאס. אתה כל מה שנשאר לי." נשמתי עמוק. אני יודע שהכוונות של אבא שלי טובות, אני באמת יודע. אבל הוא אפילו לא יודע כמה הוא פגע בי לאורך כל השנים האלה. דברים שהוא אמר שאני בטוח שהוא אפילו לא זוכר. דברים שנאמרו מטיפשות, בלהט הרגע, אבל הם עדיין נאמרו. ואי אפשר למחוק אותם.
"אני לא רוצה לאבד גם אותך. אני יודע שפגעתי בך, ניק, אני יודע, ואין רגע שבו אני לא מתחרט על זה. אני רוצה שתדע שאני לא מאשים אותך על מה שקרה עם אחיך... גם אם אמרתי שזו אשמתך, אני לא באמת התכוונתי לזה. היית ילד קטן. ואהבת אותו. זאת הייתה תאונה, ניק. אתה לא הרגת אותו... אני מצטער שגרמתי לך לחשוב ככה."
"אתה הרגת אותו. הרגת את הבן שלי. זה באשמתך."
"הרסת לי את החיים, ילד. אני מאוכזב ממך, כרגיל."
"תגיד משהו," הוא התחנן, אבל כל מה שעבר לי בראש זה אתה הרגת את הבן שלי.
"אתה רצית לא לכתוב אותי על המצבה." אני פולט פתאום לאחר שתיקה ממושכת. "אמרת לאמא שאתה רוצה שיכתבו על המצבה של מייסון רק בן אהוב. לא אח. אתה לא רצית להכיר בעובדה שאני, הבן הפחות מוצלח שלך, קיים, בזמן שהבן האהוב שלך מת. בגללי."
הוא נאנח. "לא היית אמור לשמוע את השיחה הזאת."
"אבל שמעתי," התפרצתי. "שמעתי, והייתי בן עשר. הייתי בן פאקינג עשר. ואבא שלי לא רצה אותי."
"אני מצטער."
"לפני שאמא מתה, היא גרמה לי להבטיח כמה דברים," אני בולע את הגוש המחניק בגרון שלי בקושי רב. "היא גרמה לי להבטיח שאהיה נחמד אליך. ושאסלח לך, כי אם היא סלחה לך כל אחד יכול. אבל זה קשה. כי למען האמת, אני יכולתי לסלוח לך על איך שהתנהגת אלי. אבל אני לא ראיתי את עצמי סולח לך על איך שהתנהגת אליה. כשהיא אמרה לי שהיא סלחה לך, הייתי בהלם. לא הבנתי איך היא מסוגלת. כי כשאתה פגעת בה, אבא, כשאתה צעקת עליה ובגדת בה, זה שבר אותי יותר ממה שכל דבר אחר שבר. אתה התייחסת אל אמא כאילו היא הייתה גוש חרא!"
YOU ARE READING
נולדה למות
Mystery / Thriller''תמיד חשבתי שיש רק שני סוגים של אהבה: אחד שאתה מת בשבילה, ואחד שאתה הורג בשבילה. אבל את.. את מהסוג שחיים בשבילה.'' ~ כשאוליביה מתעוררת בבית החולים היא לא מתארת לעצמה את גודל הזוועות, אולי משום שהיא לא הייתה מודעת להן - היא הייתה מחוסרת הכרה במשך א...
