הקדמה

220 9 2
                                    

"אני שונאת את אבא שלי" אמרה רון בזמן שנגבה את הדמעות שלה, הם ישבו מתחת לעץ הברוש בחצר.

"ואני שונא את אמא שלי" אמר רותם והחזיק את הפצע המדמם שלו.

"לא בלי להיות פה" הסבירה רון ופרצה בבכי. רותם סתם לה את הפה עם היד שלו,
"אסור שהם ישמעו אותך" הסביר רותם עם דמעות בעיינים.

"הם מפלצות" ענתה והחזיקה את הבובה שלה קרוב עליה, "ספרי לי משהו שאני לא יודע" ענה רותם וליטף את הראש שלה.

"מתי הם יעלמו והיה לנו שקט?" שאלה רון והסתכלה על דלת הארון, הם התחבאו בארון מאבא של רון בזמן שאמא של רותם יורדת לאבא שלה.

"יום יבוא.." אמר בקול חלש רותם וניגב את הדמעות שהופיעו בעינו.

הוא החזיק את ידה של רון ואמר בקול צרוד ביחד איתה.

"יום יבוא ושננו נעבור לבית בקיבוץ בדרום ונחייה ביחד לנצח"

________

הספר השני של משפחת ליו לאחר ריגושים שעברנו עם אור ויובל,  עכשיו תורם של רותם ורון. השמח שתצטרפו עליי לעוד סיפור שונה ומשונה ממה שהתרגלנו בסיפור של אור ויובל.

שמחה לפגוש את כולכן/ם עוד פעם.

הבן של המאמןWhere stories live. Discover now