נ.מ. מר פורקל
הגעתי לאלובטר ברגע שיכולתי. השעה כבר שבע וחצי. אני רק מקווה לשמוע את אמלי מתעצבנת עליי כי איחרתי.
כשנכנסתי לחדר שלה היא לא הייתה שם.
קערית המרק הייתה ריקה ככה שהיא בטוח אכלה אבל איפה היא יכולה להיות??
חיפשתי בשרותים, בחוץ, בשאר החדרים וגם שאלתי את הגנומים אבל היא לא הייתה בשום מקום. שחזרתי לחדר ראיתי את המחברת שהשארתי לה על המיטה
זה היה ניראה כיאילו העיפרון נשבר אז היא שרפה את הנייר וככה כתבה. לקח זמן עד שהצלחתי להבין
כן כן אני בסדר, העיפרון נשבר אז לא יכולתי לכתוב נורמאלי.
אני יודעת שאתה כניראה מעוצבן על זה שאני לא פה אבל נעלמתי לרוז, ליאם וטום יותר מידיי זמן.
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה אבל תפגוש אותי מחר בתשע בסמטה ליד הבית. אני צריכה לראות את העץ של קאלה.
ושל הפורקל השני.
ללא אהבה/ הערכה/ או ווטאבר
אמלי
נ.מ אמלי
צלצלתי בפעמון בדלת של הבניין של ליאם. עברתי בהתחלה בבית של רוז אבל אמא שלה אמרה שהיא אמורה להיות אצל ליאם עם טום ואיתה. וגם היא אמרה שהעיפו את שניהם מהצבא. לא שזה הפתיע אותי או שזה בכלל נשמע אפשרי
שמעתי צעדים מתוך הבית. הורדתי את השרוולים שלי יותר למטה והסתרתי את התחבושות שהיו עליהן קצת יותר.
המנעול הסתובב וליאם פתח לי את הדלת. העיניים שלו היו אדומות והוא ללא ספק רזה. העיניים שלו נפערו כשהוא זיהה שזאת אני.
ליאם משך אותי לחיבוק מוחץ ואני החזרתי לו אחד. הוא לא אמר כלום וזה אומר שהמצב נוראי.
"מי-" שמעתי את טום שואל ואז הוא סתם כשהוא ראה אותו מציצה מהכתף של ליאם.
"לאזעזל אם" הוא לחש אחרי שליאם שחרר אותי וסגר את הדלת בזמן שטום כמעט מפוצץ כל נים ווריד בגוף שלי מרוב לחץ.
"את צריכה ללכת לרוז" ליאם אמר כשבאתי להתנצל "אחרי זה נדבר." טום המשיך אותו.
הנהנתי והלכתי לכיוון המעלית. טום וליאם נכנסו איתי ולחצו על הקומה התשיעית.
כשהמעלית נפתחה ונכנסנו לחדר של ליאם. רוז ישבה על הריצפה ונשענה עם הגב למיטה עליה.
התיישבתי לידה וחיבקתי אותה מהצד. לקח לה רגע להבין שזאת אני והיא קפצה עליי וצרחה "איפה לאזעזל היית?!"
הייתי צוחקת אם הוא לא הייתה בוכה. החזקתי אותה בזמן שהיא רעדה וליאם וטום התיישבו לידיינו. "איפה היית אמלי?" היא שאלה אחרי שהיא הפסיקה לבכות אבל לא לרעוד.
רציתי להתחיל לספר להם את הסיפור המזוייף שלי אבל לא יכולתי לעשות את זה. אני גם לא יכולה לספר להם על האלפים, ועל היכולות שלי או בכלל על הערים האבודות.
"מה יש לך?" ליאם שאל במבט מודאג. ננשכתי את השפה בלחץ ואז פלטתי "אני לא יכולה לספר"
"לא יכולה לספר?!" טום צעק "אמלי אנחנו מתנו! את קולטת? עזבי את זה שלא ראינו אותך שלושה חודשים וחצי ומתוכם חודשיים לא דיברת איתנו עכשיו אז גם לא יכולה להגיד לנו איפה היית במיוחד שיש את אלה על הידיים שלך?!" טום צעק והרים את השרוול שלי, חושף את התחבושות.
"אני באמת לא יכולה" לחשתי "אמלי בבקשה" רוז רעדה "דאגנו לך. חשבנו שמתת. שמשהו קרה. שאבא שלך עשה לך משהו. תגידי לנו משהו"
"אני בסדר. ואני מבטיחה שזה לא יקרה שוב. התחבושות זה משהו שאני עשיתי לעצמי בטעות ולא שמשהו עשה לי. " אמרתי בקצרה. "זה לא מועיל" ליאם נאנח.
"אני יודעת. ואני מצטערת. אבל אני באמת לא יכולה לספר" אמרתי לו והמשכתי להחזיק את רוז שלא הפסיקה לרעוד. "מאיימים עלייך?" טום שאל בדאגה.
"לא. ממש לא. מי ניראה לך שאפילו יחשוב על לנסות את זה?" צחקתי. ליאם גיחח וטום רק חייך חיוך קטן.
"יום אחד את תספרי לנו?" רוז שאלה פתאום. "אוליי" עניתי. "אני מקווה שכן" המשכתי. "כי כבר קשה להסתיר את זה"
YOU ARE READING
אמלי בקט (KOTLC) *קפוא*
Fanfiction(המתוקן) תמיד אמרו לסופי שהיא פרויקט מונלארק, ולא יהיה אף אחד כמוה. אבל הברבור השחור ידוע בסודות שלו. הם אף פעם לא סיפרו לסופי על אחותה הגדולה הביולוגית. אמלי עוברת חיים קשים. ההורים שלה או מסוממים או שכורים, אף פעם לא באמת תרחו לדבר איתה על משהו. ...
