נ.מ אמלי
שכבתי באותו מקום, על הדשא הלא נגמר ועצמתי עיניים.
ידעתי שזה לא מקום אמיתי אבל הוא הרגיש שלב מידיי כדיי שאני ארצה לעזוב אותו בכלל.
"אז כאן היית כל הזמן הזה" קול מוכר אמר מאחוריי. התיישבתי מהר ופתחתי עיניים.
"איך נכנסת?" שאלתי כשהוא התיישב לידי. "קצת הגברה של סופי, והרבה שנים שאני מכיר אותך." הוא חייך.
"למה אתה מחייך?״ אמרתי באדישות ונשכבתי אחורה שוב. "כי לא ראיתי את הפרצוף שלך זז כבר חודשיים"
"מה חודשיים?" פתחתי עין אחת "אני נמצאת פה כבר חודשיים?" שאלתי וקמתי לישיבה.
"לצערי כן. את מוכנה לקום כבר?" הוא שאל והרים גבה "לא אני רוצה להשאר פה ואני לא מנסה לצאת מפה בכלל״ עניתי בציניות
"משהו נפגע?" שאלתי אחרי כמה דקות. "לא, חוץ ממך. האש השתלטה עלייך כמה פעמים אבל לא גרמת לנזק, אפילו לא למיטה." הוא הרגיע "היה לי משהו קר על הידיים" אמרתי והסתכלתי עליו "מר דיזני הכין לך מגביל יכולות שהרסת" הוא צחק.
"זה לא מצחיק" נאנחתי "איך האש הפסיקה?" שאלתי והחזרתי אותו לנושא המקורי. "מיס סונג. היא כיבתה את האש." הוא אמר והסתכל על הדשא הנמשך. "את באמת מנסה לצאת מפה?" הוא שאל והסתכל עליי.
"לא אני ממש רוצה להשאר מבלי לדעת מה עובר עליי פורקל!" אמרתי וקמתי לעמידה. "טוב מצאת את הגומחה. ידעתי שתמצאי אותה אבל אני לא יודע איך להוציא אותך מפה. חכי רגע, אני הולך לנסות משהו ואני כבר אחזור. תראי אם את מרגישה משהו" הוא אמר ותוך שניה התפוגג.
נאחנתי מהמסתוריות הרגילה שלו. צנחתי אחורה על הדשא ועצמתי עיניים שוב. לא הרגשתי כלום אפילו שניסיתי ממש להתרכז כמו מפגרת. הוא חזר אחרי לא הרבה זמן אבל הזמן הזה גרם לי להתעצבן משעמום.
"נו? הרגשת משהו?" הוא שאל ונעמד מעליי "נופ" עניתי ולא פתחתי את העיניים שלי.
"איך הגעתי לפה בכל מקרה?" שאלתי ופתחתי עין אחת "הגוף שלך קרס. פיזיק חושבת שמה שפחדנו ממנו הגיע. את גוססת אמלי, ושום דבר ממה שפיזיק ניסתה לעשות לא עוזר. אני אפילו לא בטוח שאני אוכל לחזור לפה שוב." הוא אמר בשקט.
"טוב. אם אני לא אראה אותך יותר אתה יכול להתחיל לענות לי על שאלות כי אני לא הולכת למות מבלי כמה תשובות" אמרתי והוא התיישב לידי. "אפשר להגיד שאני חייב לך את זה" הוא נאנח "מה את רוצה לדעת, וכן בלי הגבלה. תשאלי מה שאת רוצה" הוא אמר לפני ששאלתי.
חייכתי עדיין עם עיניים עצומות וכשהשאלה עלתה לי לראש הוא נעלם.
"איפה קאלה?"
״את לא יכולה להתחיל בשאלות יותר קלות?" הוא רטן. "לא." עניתי והתיישבתי "פורקל איפה היא?"
"זוכרת את מגפת הגנומים?" הנהנתי. "זוכרת את הפינאקס שאמרתי לך שגנום אחד הקריב את החיים שלו בשביל זה?" הוא שאל בקול רועד קצת.
כבר הבנתי לאן זה הולך. "אל תגיד את זה" קמתי והתחלתי ללכת. "אמלי..."
"אני לא רוצה לשמוע!" צעקתי.
אין שום מצב בעולם. שום מצב שקאלה מתה. לא ראיתי אותה שנים וככה היא הולכת לי? בלי להגיד כלום? בלי להגיד 'שומעת אמלי, זאת הפעם האחרונה שתראי אותי- תתמודדי?' למה היא הייתה חייבת למות? למה דווקא היא? אין עוד גנומים בעולם הזה?
"אני מצטער אמלי. הייתי צריך לספר לך קודם" פורקל אמר והופיע לידי. "לך" ביקשתי.
"אמלי אם זאת הפעם האחרונה שלי איתך אני לא הולך. וזאת כניראה הפעם האחרונה אם לא תתעוררי" הוא אמר בקול נוקשה.
"אני יודע שקשה לך. אני מבין" הוא אמר בקול רגוע. "כן?! איך בדיוק?!" התעצבנתי.
"יש עוד משהו שלא סיפרתי לך עליו שנפטר, חוץ מקאלה שחוץ מהקולקטיב עד לפני כמה חודשים אף אחד לא ידע עליו." הוא נאנח ולקח נשימה עמוקה. ניסיתי להקשיב עד כמה שאפשר למרות שזה היה קשה. קאלה מתה עכשיו והוא חופר לי על עוד משהו שאני לא יודעת?
"יש לי אח תאום" הוא הפיל את הפצצה. "הוא נרצח על ידיי ג'תן בלואמרניה לפני כמה חודשים. אז כן, אני מבין איך זה לאבד בן משפחה. אני לא ידעתי איך לספר לך כי לא ידעתי איך תגיבי" הוא הסביר.
"אז היה לך אח שלא הכרתי?" שאלתי אותו בשקט "הכרת אותו. חלקנו זהות. אני זה הוא והוא זה אני. חלקנו כל דבר ודבר ביום שהיה לנו, גם כאבים וגם זכרונות"
"זה לא מועיל" מלמלתי. "אני יודע. ניסיתי" הוא חייך חיוך עצוב. "קאלה לא הייתה רוצה שתישארי ככה אמלי. אני יעשה כל מה שאני יכול כדיי להוציא אותך מפה אבל את צריכה לנסות גם. אני יודע שאת מנסה אבל תשתדלי יותר."
"בסדר" סיננתי. כשהסתובבתי אליו בחזרה הוא נעלם.
YOU ARE READING
אמלי בקט (KOTLC) *קפוא*
Fanfic(המתוקן) תמיד אמרו לסופי שהיא פרויקט מונלארק, ולא יהיה אף אחד כמוה. אבל הברבור השחור ידוע בסודות שלו. הם אף פעם לא סיפרו לסופי על אחותה הגדולה הביולוגית. אמלי עוברת חיים קשים. ההורים שלה או מסוממים או שכורים, אף פעם לא באמת תרחו לדבר איתה על משהו. ...
