נ.מ. אמלי
אני מכירה את המקום הזה. את הדשא שלא נגמר, את השמש את הרוח הנעימה.
כיף פה. חופשי.
פעם קודמת שהייתי פה לא היה לי מה לפספס או להפסיד.
אבל אני לא יכולה להישאר פה.
אני צורחת.
אני שורפת.
אני רצה.
אני מנסה לחזור אחורה.
אבל אני לא מצליחה.
הכל ניראה אותו דבר. לא ניגמר. אני מתחרפנת פה, אני רוצה לצאת.
אני צריכה לצאת. אני יודעת שתומס כניראה מתחרפן, אוליי משהו קרה לשישיה. סופי כניראה מאשימה את עצמה וזה מה שחסר לי באמת.
פורקל גם, ואולי גם פיזיק ואלווין. אני מפחדת על מה שקורה בחוץ. על כולם.
אוליי אורהלי המשוגעת תנסה לקחת אותי והיא תיקח במקום את סופי ואת השאר.
היא תיקח את תומס. היא תימחק לו את הזיכרון.
אני ממשיכה לשרוף אבל אוליי אני שורפת בעצם את החדר של סופי כמו פעם קודמת.
כיביתי הכל וישבתי מיואשת על הדשא שלא נישרף אפילו קצת.
אני צריכה לצאת מפה. אבל כלום לא עובד.
נ.מ. פורקל
אם הייתי צריך לקבל הוכחה לזה שאהבה לא צריכה לבוא משידוכים היא מול העיניים שלי.
תומס לא זז מהכיסא שליד אמלי והוא בקושי ממצמץ. קיף אומר שאמלי מנסה לצאת משם והיא בלחץ ממה שאוליי יקרה כניראה לכולם בגלל זה.
סופי גילתה שאורהלי נשברה קצת ובגלל זה היא השתגעה. קרוב למה שקרה לבראנט.
סופי עזרה לה ועכשיו היא מבינה מה היא עשתה והיא מנסה לעשות הכל כדיי לשנות את זה.
איימי עברה לידי עם מגש אוכל לתומס. היא שלחה לי מבט קטן ונכנסה לחדר.
"תומס" היא ניערה אותו קצת. הוא המהם לעברה אבל המשיך לבהות באמלי.
"הבאתי לך אוכל." היא אמרה לו. הוא הנהן אבל לא הסתכל עליה. "תומס אתה צריך לאכול. אני לא רוצה לצאת נדושה, אבל אמלי הייתי רוצה שתוכל" היא אמרה ואז השאירה אותו לבד כשהוא לא הגיב.
"היא תהיה בסדר, נכון?" איימי שאלה אותי. "נעדכן אותך" אמרתי לה. איימי חוזרת היום הביתה. היא מאוד לא רוצה אבל אין מה לעשות.
היא הנהנה וירדה למטה במדרגות. תומס לקח את היד של אמלי והחזיק אותה קרוב אליו.
הוא ניראה כל כך אבוד בלעדיה. כבר יומיים שאמלי ככה ותומס לא עצם עין לרגע.
"הוא עדיין לא אכל?" סופי שאלה מלידי. "איימי הלכה" היא הוסיפה. "לא. הוא בקושי ממצמץ" נאנחתי.
"הוא לא ניראה טוב." היא אמרה ונכנסה לחדר. ירדתי למטה במדרגות ויצאתי החוצה לכיוון העץ של קאלה.
בפעם האחרונה שאמלי הייתה ככה הכנו תרופה מהתפרחת של הפינאקס. אני לא יודע אם זה יעזור אבל אני מקווה שכן.
נ.מ. אמלי.
הדאגה והפחד הורגים אותי. בפעם האחרונה שהייתי פה גססתי. אני חייבת לצאת מפה איכשהו.
אני לא יודעת מה המצב של השישיה. אני לא יודעת מה המצב של תומס. אני לא יודעת אם כל המחשבות האלו יכולות לגרום לנזק אבל מה שבטוח הן לא מועילות.
ישבתי על הדשא, לא יודעת מה עוד לעשות עם עצמי. אני רק רוצה לחזור למה שהייתי פעם.
***
עבר הרבה זמן. אני יכולה להרגיש את זה. הדשא, השמש והרוח השתנו לחדר שחור גדול. ישבתי באמצע שלו מקופלת בתוך עצמי
אני מפחדת ממה שעובר עליי. זה יכול לקרות שוב, אני בטוחה בזה. בפעם האחרונה שהייתי ככה פורקל אמר שגססתי.
אני לא יודעת מה זה אומר עכשיו לגבי המצב שלי אם זה חזר שוב אחרי שלוש שנים וחצי.
הרגשתי שיש משהו על היד הימנית שלי כבר הרבה מאוד זמן. הרגשה רחוקה. עכשיו אני כבר יודעת להגיד שזה כניראה מבחוץ.
אני מעסיקה את עצמי בלנסות להבין מה זה אבל זה לא מחזיק הרבה זמן. אני משתגעת פה.
הסתכלתי על היד הימנית שלי. הזזתי את האצבעות. ניסיתי להתרכז בהרגשה הרחוקה שעל היד שלי ולהזיז גם את היד שלי. היד האמיתית שלי.
נ.מ. פורקל.
שמעתי ריצה מאחורי וכשהסתובבתי ראיתי את סופי. כבר שבוע שאני לא מוצא דרך להכין את התרופה הנכונה. אני כבר לא יודע מה לעשות.
הסתובבתי אליה, מקווה שמשהו לא רע קרה.
"אמלי הזיזה את היד" סופי אמרה, מתנשפת.
YOU ARE READING
אמלי בקט (KOTLC) *קפוא*
Fanfiction(המתוקן) תמיד אמרו לסופי שהיא פרויקט מונלארק, ולא יהיה אף אחד כמוה. אבל הברבור השחור ידוע בסודות שלו. הם אף פעם לא סיפרו לסופי על אחותה הגדולה הביולוגית. אמלי עוברת חיים קשים. ההורים שלה או מסוממים או שכורים, אף פעם לא באמת תרחו לדבר איתה על משהו. ...
