נ.מ. אמלי
"אמלי מה קרה לך בבית הדין?" פורקל שאל פתאום
"על מה אתה מדבר?" שאלתי לא מבינה. הוא היה שם, הוא יודע בדיוק מה קרה. "הידיים שלך רעדו. רק עכשיו אני קולט את זה. את כמעט איבדת שליטה שם" הוא אמר ונעץ בי מבט
נזכרתי שהגשתי שהידים שלי רועדות והבטן שלי כאבה קצת. "אין לי מושג מה זה היה" אמרתי את האמת, מתעלמת מהמבטים שנעוצים בי.
"אולי זה בגלל ההריון" ליבי הציעה בשקט. "אוליי" אמרתי ומשכתי כתפיים.
"יש לי רעיון!" איימי אמרה בהתלהבות אחרי כמה שניות של שקט. "למה שלא תעברו לערים האבודות?"
חשבתי שהיא דיברה על מה שקרה בבית הדין בכלל. היא עדיין בזה?
זה הזכיר לי את השיחה עם פורקל לפני שנכנסתי להריון. אמרתי לו שאם אני אמצא את האחד אנחנו נעבור לפה כדיי שזה יהיה יותר בטוח לילד אם הוא יצא אלף או בן אדם או כמוני.
תומס נישאר בשקט ולא הוציא מילה מהפה שלו. "אתה יודע שגם אתה יכול לדבר" אמרתי לו. הוא הנהן אבל המשיך לשתוק, שקוע במחשבות.
"רגע למה את עומדת בכלל? שבי" איימי אמרה וקמה מהספה. "איימי אני לא חולה סופנית. זה רק הריון" אמרתי לה בחיוך ושילבתי ידיים.
"כן הריון עם שישה. שבי" היא אמרה וניסתה לקחת איתי מהיד לשבת. אני לא עוזבת את תומס. אין מצב. מי יודע אוליי המועצה בדיוק תיכנס ואז הלך עליו.
"איימי. אני בסדר. אני נחה מספיק" אמרתי לה ושחררתי את היד שלי ממנה בעדינות. "לכי לשבת אם. אני בחוץ" תומס לחש לי והסתובב לפני שרציתי להתווכח.
איימי לקחה אותי והושיבה אותי על הספה. "איך הוא מתרגל לעולם הזה?" גרניט שאל.
"תתפלא. זה לא מפריע לו" אמרתי ונשענתי אחורה. "אני עדיין לא מצליח לדמיין איך הבטן שלך תיראה בחודש שמיני." איימי מלמלה לעצמה
"אני לא אגיע לחודש שמיני" אמרתי לה. "מקסימום חודש שישי" הוספתי.
"למה?" היא שאלה בהתעניינות. "ניראה לך שהגוף שלי יכול להזין שישה שני אדם? גם תחשבי על הלידה. אם יש אימהות שמתות מלידה של תאומים, תחשבי מה זה שישיה. חוץ מזה הם צריכים לצאת כמה שיותר מהר כדיי שהם לא יחנקו. אי אפשר לעשות את זה בלידה של כמה ימים. יש סיכויים מאוד גבוהים של מוות של כמה מאיתנו" אמרתי לה וכולם ניראו מזועזעים.
"יכולת לעבור הפלה נכון?" ליבי שאלה בשקט. "יכולתי. זה הדבר הראשון שהציעו לי" אמרתי והסתכלתי החוצה כדיי לבדוק איפה תומס אבל לא ראיתי אותו.
"אז מה עושים כדיי שזה לא יקרה?" איימי שאלה. "קייסרי" עניתי תוך כדיי שיצאתי מהבית עדיי לחפש את תומס
הסתכלתי ימינה ושמאלה ואז קלטתי אותו לא רחוק והלכתי אליו.
כשהגעתי ראיתי שהוא מסתכל על עץ ענק עם עלים בגווני סגול כחול וורוד, הגזע שלו היה מלופף אחד בשני והיו לו פרחים מהממים.
"זה מדהים" הוא מלמל לי. "פאניקס" אמרתי בהבנה. זה העץ של קאלה. "זוכר את קאלה?" שאלתי אותו.
"כן. זאת היא?" הוא שאל והצביע על העץ "היתה היא" תיקנתי. "אני מצטער" הוא אמר וקירב אותי אליו.
"אין לך על מה." אמרתי לו ברוגע.
אני חושבת שהשלמתי עם זה שהיא לא תחזור. אני פשוט שמחה שאני סוף סוף רואה את העץ שלה.
"אני חושב שלא כדאי שנעבור לפה" הוא אמר לי בשקט והמשיך להסתכל על העץ. "בסדר. מה שאתה חושב." אמרתי לו ונשענתי על הכתף שלו.
"אני שמח שאת מבינה" הוא ענה לי וחייך, אבל עדיין לא מסתכל עליי. "אנחנו צריכים למצוא בית גדול" הוא ציין.
"מאיפה נפליץ את הכסף?" שאלתי בגיחוח. "נפליץ" הוא ענה לי בחיוך
נ.מ. פורקל.
ישבנו בשקט כל אחד במחשבות שלו, מחכים שאמלי ותומס יחזרו עד שהדלת נפרצה. "איפה היא?" חברת המועצה אורהלי שאלה בעצבים ומאחוריה כל שאל המועצה שניראת מיואשת ממנה.
"לא פה" סופי ענתה ברוגע. "קחו או-"
צרחה עצרה את אורהלי מלהגיד לגובלינים לקחת את סופי. גריידי ואדליין יחד עם ליבי יצאו החוצה.
הם והסתכלו ימינה ושמאלה כיאילו הם מחפשים משהו "תתקשרו עכשיו לאלווין!" ליבי צעקה ורצה לכיוון העץ של קאלה.
נ.מ. קיף
תומס נכנס עם אמלי על הידיים וניראה מודאג מאוד. אני יכול להרגיש את הדאגה שלו אליה. העיניים של אמלי היו סגורות והיא הייתה מאוד חיוורת.
סופי ליוותה אותו למעלה לחדר שלה יחד עם פורקל ואלווין. ליבי נישאר למטה.
"מה קרה?" אמארי שאל. "זה קורה שוב. מה שקרה לפי שלוש שנים וחצי. זה חזר" היא אמרה בקול רועד.
"קיף, מה קרה לפני שלוש שנים?" איימי שאלה אותי בשקט. "הדי אן איי שלה לא יציב. זה קרה לה גם. היא לא הייתה בהכרה כמה חודשים" עניתי בקצרה.
סופי ירדה למטה במדרגות וניראה בהלם. "תומס אמר שהיא רגע אחת הייתה בסדר ושניה אחרי זה היא צרחה והחזיקה את הראש ואז נפלה לרצפה מעולפת."
משכתי אותה אליי וחיבקתי אותה. אני יודע כמה קשה היה לה פעם קודמת.
YOU ARE READING
אמלי בקט (KOTLC) *קפוא*
Fanfiction(המתוקן) תמיד אמרו לסופי שהיא פרויקט מונלארק, ולא יהיה אף אחד כמוה. אבל הברבור השחור ידוע בסודות שלו. הם אף פעם לא סיפרו לסופי על אחותה הגדולה הביולוגית. אמלי עוברת חיים קשים. ההורים שלה או מסוממים או שכורים, אף פעם לא באמת תרחו לדבר איתה על משהו. ...
