נ.מ. מר פורקל
כשהגענו לחדר אמלי כבר הייתה ערה לגמרי. תומס ניראה מאושר ואמלי רגועה.
"היי" היא חייכה אליי ואל סופי שרצה אליה וחיבקה אותה. "דאגתי לך כל כך" סופי אמרה לה
"אני מצטערת" אמלי ענתה וחיבקה אותה בחזרה. "טוב לראות שחזרת. אני חושב שכדאי שתשלימו פערים" אמרתי לאמלי ותומס.
"כן. כדאי" סופי אמרה והתרחקה מאמלי. הן חייכו אחת כל השניה ואז סופי ואני יצאנו מהחדר. "לאן אנחנו הולכים?" סופי שאלה.
"אני הולך, תשארי את פה. אני חושב שאני יודע מה צריך לעשות כדיי שדבר כזה לא יחזור על עצמו" עניתי
נ.מ. אמלי
"וואו" אמרתי בשוק. אורהלי הייתה שבורה? טוב זה לא היה צפוי. כניראה שהיא לא משוגעת אחרי הכל.
"את רוצה לצאת קצת לבחוץ?" תומס הציע. "כן" הנהנתי וניסיתי לקום מהמיטה אבל ניתקלתי בבעיה, בעיה גדולה מאוד.
"מה זה הדבר הזה?" שאלתי את תומס. "זה ניקרא בטן" תומס אמר לי בציניות. "בטן של אישה בהריון עם שישה ילדים בתוכה. למה?" הוא שאל וניסה לעזור לי להתיישב.
"כי בפעם האחרונה שהייתי בהכרה, לא זכרתי שזה היה המצב!" התלוננתי. "את כמעט בחודש שלישי אמלי. בהריון עם ילד אחד כבר היו אמורים לשים לב" הוא חייך אליי. "חוץ מזה, זה כן היה המצב"
״אין שום סיכוי״ אמרתי והורדתי את הרגלים שלי לרצפה. ״לא. לא נוח לי״ אמרתי. תומס צחק ונתן לי להישען עליו. הרגשתי כמו זקנה מהרגע שניסיתי לקום עד הרגע שנעמדתי. ״לגמרי לי נוח״
התחלנו ללכת לאט לכיוון המדרגות ויצאנו החוצה מהבית. אני אוהבת את האוויר הנקי שיש פה.
התישבנו על צוק ורגליים שלנו היו באוויר. "אני לא חושבת שאני אוכל לסלוח לאורהלי בזמן הקרוב" אמרתי לתומס ונשכבתי אחורה
"אני לא מאשים אותך. אני גם לא סומך עליה" הוא אמר ונשכב לידי.
"אפשר?" הוא שאל והרים את היד שלו מעל הבטן שלי. "ברור" צחקתי. הוא חייך אליי בחזרה והניח את היד שלו על הבטן שלי וליטף אותה.
"אני שמח שאת בסדר" הוא אמר לי והסתכל עליי. "גם אני שמחה שחזרתי" חייכתי
"את ידעת איפה היית?" תומס שאל. "כן. סוג של. הייתי כלואה בתוך המוח של עצמי. הייתי במקום עם מלא שמש ודשא. ניסיתי לצאת משם אבל לא הצלחתי." אמרתי לו
"זה נשמע מוזר" הוא אמר וליטף את הבטן שלי. הנחתי את היד שלי על שלו. "עוד חודשיים בערך הלידה" תומס אמר לי.
"במקרה הטוב" נאנחתי. יכול להיות שהלידה תידחה לעוד חודש ואז אני אראה כמו לוויתן.
"עדיף שהם יהיו בתוך הבטן שלך מאשר בחוץ" תומס אמר "אוליי הם מוחצים אחד את השני עכשיו כי אין להם מקום?" אמרתי לו. תומס הרים את החולצה שלי, התרומם והסתכל על הבטן שלי בריכוז.
"הם ניראים נינוחים למדיי" תומס אמר לי ואני התפקעתי מצחוק. "ואיך אתה יודע?" שאלתי "חוש שישי של אבא" הוא חייך אליי וחזר לשכב לידי.
"אני גאה בך" הוא אמר לי. "את עוברת כל כך הרבה ואת עדיין שוכבת ככה לידי ומייצרת שישה ילדים. זה מטורף" הוא אמר ולא מאמין. "עברתי דברים מטורפים יותר"
"תספרי לי משהו שלא ידעתי עלייך" הוא ביקש. "הייתי מעשנת" אמרתי לו והסתכלתי על השמיים הכחולים
"וואו. חשבתי משהו בכיוון פעם ברחתי מהבית לחודש. אבל עכשיו שאני חושב על זה את גדלת בצורה שונה מאוד ממני"
"אה באמת תומי?" שאלתי אותו והסתכלתי אליו. הוא חייך אליי קמתי והתחלתי ללכת לכיוון העץ של קאלה
"איך זה שלא שמו לב שנעלמת בעבודה?" שאלתי כשהוא הדביק את הקצב שלי, שלא היה מהיר במיוחד.
"הייתי יוצא לפעמים מהבית רק כדיי לקנות משהו ואז לחזור, אבל כולם חושבים שאת בשמירת הריון ואני עוזר לך" הוא הסביר
"אתה יודע לחרטט" אמרתי לו וחייכתי. הוא חיבק אותי מהצד.
"את יודעת, חשבתי על מה יקרה אם יהיה להם או לחלקם יכולות. אני לא רוצה שנגור כאן, אבל אני גם רוצה שהם יוכלו ללמוד על היכולות שלהם ואיך לשלוט בהם." הוא אמר.
"אז על מה חשבת?" שאלתי "אני חושב שנצטרך לראות אם הם בני אדם או אלפים" הוא חייך אליי. "או חצי חצי" אמרתי לו. "או בני אדם עם יכולות" הוא ענה.
״זה בהחלט יהיה מעניין״ נאנחתי. ״אין לי כבר כוח לחכות״ אמית והנחתי את היד שלי על הבטן. ״אתם לא יכולים להיות מוכנים מהר יותר?״ שאלתי. תומס חייך. ״לא ניראה לי. חוץ מזה כבר אמרתי לך, נוח להם״
״ לי לא״ התלוננתי. ״אויש, קשה לך?״ הוא שאל ״את רוצה שאני ארים אותך ואסחוב אותך לכל מקום?״ הוא שאל ״מצחיק מאוד. ולא שלא תחשוב על זה״ אמרתי לו שכבר ראיתי את הגלגלים שלו במוח מתחילים לעבוד.
״תומס שלא תעז...לא! תומס! נו באמת.״
קיבלתי כמה בקשות להמשיך את הספר (בעיקר בגלל זה העלתי את הפרק, סליחה שלקח לי זמן), לא מבטיחה שאני אעלה הרבה פרקים, כי אני צריכה גם לשכתב את כל הספר. הוא פחות מועדף בספרים שאני כותבת כרגע אז אני מצטערת לכל מי שקורא ומתאכזב שאני לא מעלה. ברגע שיהיה לי כוח אני אשכתב את כולו ואז גם אולי היה ולי רעיונות להמשך. אני משאירה אותו על מוקפא כי אני לא רוצה לאכזב אנשים שיתחילו לקרוא את הספר ויגיעו לפה, אני מכירה את ההרגשה וזה פשוט אכזב.
טוב סליחה שחפרתי, לילה טוב בוקר טוב או ווטאבר🥰
YOU ARE READING
אמלי בקט (KOTLC) *קפוא*
Fanfiction(המתוקן) תמיד אמרו לסופי שהיא פרויקט מונלארק, ולא יהיה אף אחד כמוה. אבל הברבור השחור ידוע בסודות שלו. הם אף פעם לא סיפרו לסופי על אחותה הגדולה הביולוגית. אמלי עוברת חיים קשים. ההורים שלה או מסוממים או שכורים, אף פעם לא באמת תרחו לדבר איתה על משהו. ...
