חתונה בשחור

פרק 16

19 יולי

״אמבר״ קאי קרא בשמי כשנכנס לחדר.
״כן?״ הרמתי את ראשי אליו.
״יש לנו איזה אירוע שנצטרך ללכת אליו ביחד.״ הוא אמר. ״היום״ הוא הוסיף. ״לגמרי שחכתי שיש אותו, אני מאוד מפוזר לאחרונה. בשמונה תהיי מוכנה.״ הוא אמר ויצא מהחדר מבלי להגיד מילה נוספת.
״אלוהים...״ שחררתי נשימה כבדה. הרגשתי את כאבו עד אליי. אני שונאת את עצמי כל כך על שאני לא מצליחה לסלוח לו.
כבר שבוע שחוץ מדברים הכרחיים אנחנו לא מדברים, בלי הצחוקים שיש בנינו כל הזמן, בלי הקרבה הזאת.
הוא קנה לי מלא איפור חדש אבל זין על זה, זה כלל לא עיניין אותי. כל היום וכל הלילה הייתי עסוקה במחשבה עליו. הוא לא עזב את ראשי אפילו לרגע, גם לטובה וגם לרעה.
כל השבוע לא היה לי את האומץ לפנות לקאי ולדבר איתו כמו שלוקאס הציע. לא ידעתי איך לעשות את זה. וגם לא ידעתי איך הוא יגיב. שבוע שלא דיברתי איתו ופתאום לפנות אליו? אולי זה כבר לא מעניין אותו? אולי הוא כבר התקדם ואני עדיין תקועה עליו? אולי אני כבר לא מעניינת אותו? אלוהים.
צעקותיו עדיין היו במוחי ולא חדלו מלשחרר אך עם זאת, גם כל בילוינו הפכו לחלק היותר גדול במחשבות עליו. אני מתגעגעת נורא לשיחות בנינו ואני מרגישה כאב בחזה.
כאילו נפלה לי מהלב האבן הלא נכונה, האבן שנקראת קאי.

סידרתי את שמלתי שהייתה שמלת מיני בצבע כחול נייבי מול המראה.
ירדתי במדרגות וכשעמדתי בסלון הבחנתי בקאי שישב בחצר ועישן סיגריה. הוא הצמיד אותה שוב לפיו ושאף את העשן הממכר לריאותיו ולאחר כמה שניות הוציא אותו מפיו בצורת טבעות עשן מתוך שיעמום. היה נראה שהוא שקוע במחשבות.
הוא הסתובב והבחין בי. הוא סרק את גופי מכף רגל ועד ראש, וכשהגיע לעיניי עיניו ננעצו בשלי וגרמו לי להיות משותקת למקומי. עיניו האפורות בלילה קיבלו גוון מיוחד במינו וגרמו לי לרצות להסתכל עליהן כל היום. הוא לא אמר כלום, לא חייך כמו שהיה אמור לעשות לפני שבוע. פשוט הביט בי, בלי שום הבעת פנים.
לאחר כמה רגעים בהם הוא לא הוריד את עיניו ממני הוא הסתובב ופנה לשער הגדול ליציאה מהבית ומיהרתי ללכת לשם גם.

״עוד כמה זמן נגיע?״ שאלתי את קאי בתקווה שהנסיעה לא תימשך עוד הרבה זמן כי לא יכולתי כבר לשבת לידו ולא לחשוב על מה שקורה בנינו, ועל הלחץ שזה מעורר בי.
״30 דקות״ הוא ענה ולא הוריד את עיניו מהכביש.
זה הרגיש לי כמו זמן טוב להגיד את דברי, אבל הייתי לחוצה כל כך ושקועה במחשבות שכמעט ושחכתי לדבר.
״ק-קאי?״ שמו יצא מפי בגמגום אידיוטי.
אלוהים, בואי תתעלפי וזהו.
״כן?״ הוא שאל ולא יכולתי לקרוא אותו כלל.
״ממש קשה לי״ החזקתי את דמעותיי בעיניי משתי סיבות:
1. לא רציתי להרוס את האיפור.
2. מעולם לא בכיתי מול אנשים.
״כן?״
״הממ״ המהמתי.
״גם לי״ הוא ענה.
״למה?״
״אני לא יודע.״ הוא ענה. ״ואת?״ הוא הביט בי.
ידיי רעדו מעצמן, הייתי לחוצה כל כך.
״את לא חייבת.״ הוא סובב את ראשו חזרה לכביש.
״אלוהים... לא, אני פשוט קצת לחוצה. זה הכל.״ התחרטתי.
״ממה?״
״ממך״
״למה את לחוצה ממני?״
״מאותה סיבה שקשה לי״
קאי שתק לרגע, ״את חושבת שיהיה בסדר בסוף?״
״כן״ השבתי. לא הייתי בטוחה בכך.
שתיקה ארוכה סררה בנינו ולבסוף אזרתי אומץ והחלטתי להגיד משהו.
״קאי?״
״מה?״
״קשה לי כי אנחנו לא כמו שהיינו.״ אמרתי.
״גם לי אמבר.״
״מה אתה חושב שכדאי לי לעשות?״
״מה שבראש שלך״
״אבל זה ממש טיפשי״
״למה?״
״כי אני חושבת שלסלוח לך אחרי שבוע זה טיפשי מאוד״
״זה לא טיפשי״ הוא עצר בצד.
״כן?״
״הממ״ קאי המהם.
״אני יכולה לחבק אותך?״ שאלתי. רציתי לגעתי בשמותיו השריריות ולהריח את ריח הבושם הממכר שלו.
״כן״ הוא אמר וחיבקתי אותו בחוזקה.
התגעגעתי אליו כל כך... הרגשתי את הדמעות מטפטפות מעיניי על חליפתו אבל זה כלל לא עיניין אותי, לא כשהוא חיבק אותי בחזרה וקבר את פניו בכתפי.
״אני מצטערת.״ אמרתי.
״על מה?״
״שזה לקח הרבה זמן.״ אמרתי.
״אלוהים... זה לא אכפת לי. אל תתנצלי על דברים כאלה״ הוא אמר וחיזק את החיבוק.
הרגשתי את הגעגוע בכל גופי ועד לעצמותי.
ניתקתי את החיבוק והבטתי בעיניו היפייפיות, לעזאזל איתן.
״את בוכה״ קאי אמר עובדה. ״אף פעם לא ראיתי אותך בוכה.״ הוא הוסיף.
״כי אני לא בוכה הרבה, ובטח שלא ליד אנשים.״ עניתי.
״אני איש?״
״אתה? מה פתאום, אתה ילדון בן 22.״ חייכתי בהתלוצצות.
״גם את״ הוא אמר. ״ילדונת בת 18״ הוא חייך.

...

קאי
יצאתי אל החצר והמתנתי לאמבר שתסיים להתלבש.
כבר שבוע שאנחנו לא דיברנו, חוץ מכמה דברים חשובים.
המרחק הזה משפיע עליי, ולרעה. אני מתפזר והופך ללא אחראי כמו שאני בדרך כלל. והמחשבות על כמה שהיא נפגעה ממני עשו לי מצפון שאפילו לא ידעתי שקיים בי.
מעולם לא הרגשתי רע בגלל דברים שעשיתי, אבל איתה, הרגשתי כאילו שמים עליי משקל כבד שלא הצלחתי להחזיק וכל רגע אני עומד לקרוס.
שלפתי מכיסי סיגריה נוספת לאחר שסיימתי את הקודמת. הנחתי אותה בפי וקירבתי את המצית לקצה שלה אך המצית לא הבעירה אש.
לעזאזל.
נכנסתי לבית והבחנתי באחי שישב בספה בסלון עם הטלפון שלו.
״יש לך מצית להלוות לי?״ שאלתי אותו.
הוא הכניס את ידו לכיסו והוציא מצית. ״חכה, אני אבוא איתך.״ הוא אמר.
יצאנו לבחוץ הדלקתי את הסיגריה ושאפתי עמוק לתוך ריאותיי את העשן.
הוא לקח את קופסת הסיגריות שלי ושלף ממנה סיגריה אחת כשאני מושיט לו את המצית והוא לאחר השימוש בה מחזיר אותה לכיס.
״אני צריך לקנות מצית חדשה״ אמרתי.
״הרסת את שלך במשך כל השבוע, עישנת את זה כמו מסומם.״ הוא שאף מהסיגריה שלו.
״הייתי צריך אותן.״ אמרתי ושאפתי שוב את העשן שכה אהבתי.
״שמתי לב.״ הוא אמר. ״למה אתם לא מדברים?״ הוא שאל.
״ניסיתי״ אמרתי.
״ו?״
״היא לא מוכנה״ עניתי באנחה כבדה.
״היא נפגעה ממך קאי, מה אתה לא מבין פה. כל ההתנצלויות האלה לא ישנו משהו. אתה צריך להראות לה, לא להיות אותו תקליט שבור של ׳אני מצטער׳.״
״לקבל ממך עצות בזוגיות זה כמו לקבל עצות מזונה על איך לשמור את הבתולים שלה.״ אמרתי והוא תקע בי מרפק.
״אני רציני קאי, זה ממש מטומטם כבר.״ הוא נאנח.
״גם אני רציני מתיאו, מה אתה רוצה שאעשה חוץ מלהתנצל?״ שאלתי. באמת לא הבנתי מה הוא רוצה ממני.
״מה אתה עושה בדרך כלל?״
״בדרך כלל אני מזיין ונגמר הסיפור.״ מעכתי את בדל הסיגריה במאפרה.
״אז תנסה לחשוב על משהו אחר קאי״ הוא אמר ומעך את בדל הסיגריה שלו גם במאפרה ונכנס הביתה. ״כי אני איתה אני לא חושב שזה יעבוד.״
נשארתי שם ועישנתי סיגריה נוספת עם המצית שאחי השאיר ושקעתי שוב במחשבות.
שמעתי רעש שהגיע מבפנים אז סובבתי את ראשי וראיתי את אמבר.
מסתכלת עליי וקימוריה הבלתי אנושיים מודגשים יחד עם השמלה הכחולה שלבשה ועיניה הירוקות הביטו בי ולא הורידו את מבטן מעיניי. לא יכולתי לתת להן.