קארל תמיד היה נראה כמו בחור קשוח. אחד בעל טונות של ביטחון עצמי. אחד שלא אכפת לו לדבר עם אף אחד. קצת כמו נשיא הכיתה או משהו בסגנון. אולי קצת טעיתי בזה. הוא שנא אנשים בדיוק כמוני. הוא שנא את המשפחה שלו בדיוק כמוני. היינו דומים יותר ממה שחשבתי. הוא היה האדם הראשון בחיי שבאמת התחברתי אליו (מה שהיה מוזר היות והייתי כבר בן 15).
"אבל אני נשבע שאם תספר למישהו את זה אני אהרוג אותך!" קארל אמר במבט צונן.
גיחכתי, כאילו מה הביג דיל? וכאילו שהוא יכול להרוג אותי. אבל לא אמרתי שום דבר מהמחשבות האלה. "אל תדאג. לא אומר לאף אחד" רק אמרתי לו בשקט.
קארל הנהן בשקט, קלט רק עכשיו שנפסל במשחק. "תורי!" קראתי וחטפתי את הג'ויסטיק מידיו של קארל. הייתי מטורף על משחקי ווידאו מהסוג הזה. ולא האשמתי את עצמי- הם היו מושלמים. אבל נראה לי שרק למי שיש משהו משובש בשכל מסוגל להתמכר אליהם בקלות שכזאת. עובדה- קארל אהב, (בלי להעליב, כן?).
"אחלה משחק באמת.." העיר קארל בזמן שאני דילגתי בין מסדרונות בית הספר. בורח מהרוצחת שבמשחק.
"אני יודע.." אמרתי בשקט, בלי להסיט מבט, הייתי לגמרי שקוע במסך המחשב.
"אני חושב שאלך.." קארל אמר ואני הושבתי אותו חזרה למיטה שלי, הוא עף טיפה יותר מדי אחורה, ואת כל זה עשיתי בלי להזיז את ראשי מהמסך. קארל דפק את ראשו בקיר שמאחורי המיטה. "אופס" אמרתי וגיחכתי כששמעתי את הקיר טיפה נסדק, לא הסטתי אליו מבט, יכלתי לשמוע את הנשימות הכבדות שלו מהמקום בו ישבתי. הוא חי, חשבתי לעצמי. אז זה בסדר..
"לעזאזל זה כאב!" קארל אמר, מעט עצבני. הוא ניסה להסתיר את העצבים שלו (לימדו אותי לזהות דברים כאלה, אם כי לא ממש עניין אותי לגבי רגשות אבל אני מודה שזה די שימושי..)
"מצטער" אמרתי במבט מתנצל, אבל בפועל לא יכלתי שלא לצחוק. לראות את הילד שתמיד במרכז הכיתה מתלונן מכאב זה די מצחיק. אני מניח שלא התרגלתי עדיין אליו בתור ה'רוצח המסתורי' ששונא בני אדם.
זה גרם לו להתעצבן יותר. "טעיתי לגביך חתיכת אדיוט"
"למה? מה חשבת שאני?" שאלתי, מסוקרן לגמרי.
"לא אידיוט!" הוא אמר ויצא מהחדר, טורק את הדלק בחוזקה. באורח פלא אמא שלי נתנה ל'השפעה הטובה שלי' פשוט לצאת מהדלת הראשית וידעתי זאת כאשר לא שמעתי מילה ודלת הכניסה נטרקה גם היא.
"אני אתן לילד הזה לשלם בעבור התיקון של הדלתות אם הם ישברו.." אמרה אליסה כשבוחנת את הדלת. לא נראה שקרה לה משהו- הם לא כאלה שבירות אחרי הכל.
סיימתי לשחק ומיד חזרתי ללוח הזמנים היומי הקבוע שכמובן (מי אם לא אחרת) אימי הכינה לי, השעה הייתה 20:27. הייתי אמור להיות בבריכה העירונית עד 21:00. לא נראלי שאמא שלי תוותר לי על זה. רצתי במהרה לכיוון הבריכה. פגשתי שם את מיגל, ילד שפשוט תמיד נמצא בבריכה, היה לו שיער חום קצר ועיניים חומות תמימות והיה תמיד נראה כאילו איבד את הדרך- חוסר ביטחון מוחלט! אם היה משהו שלא היה לו זה עמוד שדרה!
