היום של החידון הגיע וקארל עדיין בבית החולים, בערך כל הדברים ששנאתי ביום אחד, למה החיים כאלה חרא?
התארגנתי בזריזות ואכלתי ארוחת בוקר- גולש (למי שלא זוכר- אמור לתת את היכולת להכשיל אנשים מרחוק, אלא אם כן הגוף שלי לא יעבוד מספיק טוב כמו שהוא צריך וגם אני אתמוטט יחד עם הקורבן, רק עכשיו אני קולט כמה הכוח הזה מסוכן עם חוק מרפי).
הייתי צריך להגיע לבניין העירייה בשביל החידון, אם הייתם ליידי כרגע היה ברור לכם ששוב רוצים להסגיר/להתעלל בי- לפי כל המבטים המוזרים שאנשים בחליפות שחורות מביטים בי. ממש לא רציתי שיחטפו אותי שוב, דיי מיציתי את העניין, הפעם אני אהיה ערני יותר בעבור זה.
באתי להיכנס לבניין, מישהו בחליפה שחורה עצר אותי, מה הוא רוצה?
"היי אני המלווה הביטחוני שלך להיום" זה היה מוזר בהתחשב שלאף אחד לא היה מלווה ביטחוני, אבל טוב למה ציפיתי. הוא היה נראה בעל שיער שחור מטולטל בתספורת מסובכת ועיניים חומות כהות, זה היה נראה כאילו הוא בכלל לא מהארץ.
"אוקי.." אמרתי באנחת יאוש ונתתי לו ללכת אחריי, עלינו יחד לקומה בה התחיל החידון.
החידון התקיים באולם ענקי שבו אלפי ילדים וראש הממשלה שאל שאלות ממרכז הקהל, וכל מה שהיינו צריכים לעשות בשביל לנצח זה ללחוץ על האבזם שקיבלנו קודם ולענות את התשובה במהירות (כי מסתבר שאם לא עונים את התשובה 5 שניות אחרי שלחצת על האבזם יש אפשרות לתת לעוד מתמודדים ללחוץ על האבזם ולענות).
עמדתי ליד עמדה עם אבזם, שומר הראש החדש שלי עמד ממש מאחורי וכמה דקות אחרי שכולם התאספו (שבזמן הזה כל ילד שני שאל אותי למה מישהו בחליפה עומד מאחוריי, בתשובתי- אין לי מושג) בכל מקרה כמה זמן אחר כך התחלנו בחידון.
היה שם ילד ג'ינג'י שתפס לי את העין בתחילת החידון, חוסר הביטחון שלו נראה משווע, עיניו ומבטו היו לחוצים (כאילו ממש) כאילו החידון הזה זה החיים שלו, לא ממש הבנתי אותו, הייתי נותן לו בשמחה את הניצחון, רק חבל שזה בלתי אפשרי.
"מהי עיר הבירה של אלבניה?" שאל המנחה.
באתי ללחוץ על האבזם, כאילו קל- טירנה. הילד הג'ינג'י שאין לי מושג לשמו לחץ על האבזם לפניי, התמהמתי מדיי, בכל מקרה הוא שוב נראה לחוץ, מה הקטע שלו? האידיוט הזה, כאילו אם הוא לא יודע לפחות שלא ילחץ, הוא שתק משהו כמו 3 שניות ואז ב2 שניות האחרונות הוא גמגם דברים שאף אחד לא הבין (כולל המנחה) והשאלה עברה אלינו בשנית, מצמצתי כמה פעמים בבילבול ולחצתי "טירנה" עניתי ולוח הנקודות עם השם שלי העלה את הנקודות, עכשיו יש לי 5 נקודות.
הילד הג'ינג'י נראה כאילו הוא עומד לבכות, איזה מוזר הילד הזה.
"שאלה שנייה" המנחה קרא, "איזה צייר צייר את הציור הזה:" זה היה ציור 'ליל הכוכבים של ואן גוך- הם כאילו עושים תחרות מה יותר קל.
הילד הג'ינג'י שוב לחץ על האבזם לפניי ושוב מלמל משהו לא ידוע, ואז כשעבר הזמן שוב עניתי את תשובתי (שכבדרך אגב הייתה גם נכונה). הלחץ שלו הצחיק אותי. החלטתי לעשות את זה גם בפעמים הבאות. לתת לו לגמגם.
שעת ההפסקה הגיעה, העפתי מבט (על מה אני מדבר הסתכלתי עליו כל שנייה) לכיוון הילד הג'ינג'י, הוא היה כבר חנוק מבכי, החלטתי לגשת אליו.
"לאן אתה הולך?" שאל אותי שומר הראש שלי, שנאתי שהוא יושב לי על הראש, רציתי פשוט להרוג אותו וזהו זה אבל נרגעתי, "לדבר עם חבר" אמרתי והלכתי לכיוון הילד הג'ינג'י.
הילד הג'ינג'י לא זז ממקומו, הוא היה עדיין מול העמדה, מסתכל למטה לכיוון האבזם.
"היי" שמתי יד על כתפו, הוא נרתע מהמגע והרים מיד את ראשו לפניי, חייכתי אליו חיוך מזויף אבל קורן, בעצמי לא חשבתי שאצליח להוציא חיוך בכזו רמה.
"ה-היי.." הוא מלמל והשפיל את ראשו בשנית.
"אתה ממש חסר ביטחון אה?" התעלמתי מזה שהוא לא מסתכל עליי.
"בערך.. כן.."
גיחכתי למעט, "בערך? אתה לא ענית על שום תשובה, יש לי תחושה שאתה יודע את התשובות"
"ואם אטעה?"
"אז תטעה" פאק למה זה נשמע כמו המשחק 'הדוב הגדול'?
"ה-ההורים שלי צופים בי, אין סיכוי שאני יכול לטעות" הילד מלמל.
"רגע הקהל פה אלה הורים?" נפלט לי. "ואמא אפילו לא תרחה להגיד לי את זה, או לבוא.." מלמלתי.
"כיף לך.." הילד מלמל.
"תהיה עם ביטחון" טפחתי על שכמו, ההפסקה נגמרה, הלכתי לכיוון העמדה שלי.
"השאלה הבאה" המנחה קרא וכולם התפקסו, חוץ מהילד הג'ינג'י שהשפיל את ראשו. "מי המציא את הטלפון?" וואו זה כל כך קל, כאילו אנשים אתם משתמשים בזה כל הזמן, מן הסתם שתדעו מי המציא את זה- אלכסנדר גראהם בל.
הילד הג'ינג'י לחץ על האבזם (כמובן שנתתי לו שוב) "א-אלכסנדר גראהם ב-בל" הוא מלמל, הופתעתי, הפעם הוא אמר משהו נכון.
"הוו, הפעם שמענו מה אמרת ילד, ו.. זו.. תשובה נכונה!"
לוח התוצאות הראה 25 נקודות לי ו5 נקודות לילד הג'ינג'י.
אוקי הוא התגבר על החוסר ביטחון המשווע שהיה לו במחצית.
מאז עשינו פשוט תחרות לחיצה על האבזם, התוצאה הייתה 40 15 (אני מניח שאתם יכולים לנחש כמה למי).
ניצחתי בסופו של דבר בתוצאה 50 20 אבל העובדה שהוא ניצח אותי 4 פעמים עיצבנה אותי, למה נהיה לי אכפת מהתחרות המטופשת הזו? לא רציתי להשתתף בה מלכתחילה.
קראו לי לקבל גביע, "אממ" אמר לי ראש העיר בלחש לחוץ "אם היית בן אדם נורמלי היינו עושים גם תמונה".
"טוב אז מזל שאני לא בן אדם נורמלי" "אף אחד לא היה באמת רוצה להצטלם עם חלאה כמוך" לחשתי לראש העיר באוזן והוא נרתע לאחור, לקחתי את הגביע והלכתי הביתה.
"תעדכן אותו מתי הראיון, תתקשר למספר הזה" אמרתי ונתתי לו פתקית קטנה עם מספר טלפון של אחד מהטלפונים לשיחה אחת שלנו, אין לי כוח לתת לו את המספר שלי או של אמא שלי, הוא עלול לחפור לנו בעתיד.
