הגעתי לכיתה משועמם לגמרי, היה שיעור מתמטיקה, חזרה למבחן שיתקיים מחר, כבר ידעתי הכל אז נמרחתי לגמרי על השולחן בשעמום טוטאלי.
כל מה ששמעתי מהמורה היה: "אוקי תלמידים אז כדי להיות מוכנים בצורה הטובה ביותר למבחן עליכם להתחיל בלפתוח בעמוד.." מכאן כבר שקעתי לגמרי בתוך עצמי.
נזכרתי שנשאר לי קצת מהכוח של קריאת המחשבות וקראתי שוב את המחשבות של ריצ'ארד, והפעם באופן מאוד מפתיע מרצוני. בניגוד לאתמול.
נ.מ ריצ'ארד:
"הראיון של הצו ראשון ב10 אז אני צריך למהר" חשבתי לעצמי כשהלכתי למקום האהוב עליי בעיר הזאת-בית הסוהר, תדמיינו את העיניים הנוצצות בצורה מוגזמת שלי כרגע.
נכנסתי לבית הכלא (אם חשבתם שזה בגלל שהצליחו לעצור אותי אתם חיים בסרט), רציתי להגיע לתא מסויים של שני אחים שותפים לפשע ששמם פניקס וניקולאס, הפושעים הגדולים ביותר בכל ניו יורק, הם יהיו נכס לא רע לאלפה החדשה למרות שהם נחשבים חרא מהרחוב.
יכולתי להשתגר ישירות אל התא שלהם אבל אהבתי לראות את הפרצופים המודהמים של השוטרים והסוהרים וכל השאר כשאני פשוט נכנס פנימה.
הגעתי לתא כשכולם היו פשוט.. מודהמים, ועברתי את מחסום הסורגים שהפרידו ביני לבין פניקס וניקולאס, השתגרתי ישירות אל אחת ממיטות הקומותיים שלהם (תכירו אותי אני תמיד אוהב להיות בלמעלה).
שכבתי על המיטה והתחלתי לשוחח איתם על המטרה שלשמה הגעתי- תוכנית הבריחה שלהם, אין לי כל כוונה לעזור להם לצאת מן הכלא, הם צריכים להוכיח לי את עצמם, להוכיח לי שהם לא רק חרא מהרחוב.
אמרתי להם מה לעשות והם הקשיבו בצייתנות (מה לעשות גם נאמנות צריך לבחון), מי שהייתה פחות צייתנית הייתה הסוהרת שהסתכלה עליי במבט זועף, מבט שדיי מזכיר לי את המורה שלי כשאני עושה שטויות בבית ספר.
"זמן הביקור נגמר" היא אמרה עם וריד מפעפע.
"אני לא הולך לפי החוקים שלכם, חשבתי שזה כבר היה ברור" הבטתי בה במבט רציני לכמה שניות והבטתי חזרה באחים והמשכתי את דבריי.
הסוהרת נכנסה לתא, תפסה במאחורי חולצתי וגררה אותי אל מחוץ לתא, שילבתי ידיים בכעס ופרצוף חמוץ ונגררתי אחריה, "סיימת?" שאלתי כאשר היא שיחררה, לא ציפיתי לתשובה והשתגרתי בחזרה אל אותה המיטה באותו התא של חבריי.
ככה זה נמשך שוב ושוב (אני אפילו לא יודע למה הסוהרת הזאת המשיכה לגרור אותי שוב ושוב אל מחוץ לתא, כנראה קיוותה שזה איכשהו יבלבל אותי- חבל בשבילה שזה לא) עד שסיימתי את דבריי ויצאתי מרצון, אני בטוח שהסוהרת לא הקשיבה למילה ממה שאמרתי, וידאתי שהיא תהיה מספיק חמת מזג עליי בשביל לשים עליי את כל הפוקוס שלה, ללא רעשי רקע.
כשיצאתי הסוהרת סובבה אותי כשקיר ריק נמצא מאחוריי, היא כיוונה אקדח אל ראשי.
"תירי" אמרתי לה במבט אדיש וצונן, "תנסי לירות והעונש שלכם יגדל" הוספתי באותו המבט.
הסוהרת רעדה, הרגשתי את כאב הראש שהיא גרמה לי עם הרעידות שלה, בסופו של דבר היא פשוט הורידה את האקדח, השתגרתי שוב (הזכרתי שאני אוהב את הכוח הזה?) וערפתי את ראשה מאחורי גבה.
קריאות ההדה (שאני אפילו יותר אוהב) הושמעו מהאסירים האחרים ובניהם פניקס וניקולאס.
"הו חבר'ה אתם רוצים שאחלץ אתכם עכשיו? זו הזדמנות די טובה" התקלתי אותם.
"לא קפטן, אתה יכול לסמוך עלינו שנצא כמו שתכננת" פניקס ענה, כמעט את כל מה שרציתי לשמוע.
"זה מה שרציתי לשמוע" אמרתי בכנות עם חיוך קורן והתקדמתי לכיוון היציאה.
"אה ו..." נזכרתי במשהו כשאני כבר גב אליהם, "אל תקרא לי קפטן, אנחנו לא פיראטים, אפילו לא קרובים לזה, אתה יכול לקרוא לי.... ריצ'ארד המלך" עיניי נצצו כשאמרתי את זה והפנתי את ראשי לכיוון היציאה.
"אנחנו משחקים את אותו המשחק של הדור הקודם של האלפס'- השולט והמשרתים, כדאי שתפנימו את זה"
"אה ואני צריך לעשות לכם השלמות, אתם צריכים לראות את הShow " אמרתי בקול כשהתקדמתי לכיוון היציאה.
"השד שלו עוד ישן אז אני אקח את השנייה, בעיקר בגלל שכיף להציק לקן כל הזמן, הוא לא קלט את זה, זה שהוא כבר לא שק האיגרוף או שקית הדם שלי לא אומר שהא לא יפגע, בעצם- ההפך הוא הנכון" חשבתי לעצמי כשיצאתי מהמקום, עדיין כולם המומים, "טוב- עכשיו אני צריך ללכת לבסיס הדפוק הזה, שתכלס' גם הם יאכלו אותה לגמרי".
נ.מ קן:
הקריאה התנתקה לי, אני לא יודע להגיד אם אני שמח מזה או לא, ואני לא יודע אם אני נחשב פחדן בזה שאני בהלם ממנו בכל פעם מחדש, זה פשוט לא הגיוני, זה כאילו שאין לו בכלל חולשות, זה מעצבןןןןןן.
נאנחתי והסתכלתי בשעון הקיר שבכיתה, השעה הייתה 9:25, עוד 5 דקות אמורה להיות הפסקה, "שרדתי" אמרתי באנחה.
"עכשיו נראה האם מר ישנוני התעורר ויוכל להראות לנו איך פותרים את האינטגרל הזה" המורה אמר ברקע, וכל מה שיכלתי לחשוב עליו היה: "לא קן, אתה לא שרדת בשלמות, רק עם פגע בלב שנוצר עקב ריתוק".
קמתי ללוח בלי שהמורה יקרא לי עם פיהוק קטן, הסתכלתי על האינטגרל איזה 7 שניות והתחלתי לכתוב, סיימתי ובאתי לחזור למקום.
"קן אני מאוכזב" המורה אמר ורציתי להתעלם ממנו, שום דבר שהוא יגיד לא באמת מעניין.. "יש לך טעות"
"מההה?? אין סיכוי שיש לי טעות אידיוט!" חשבתי לעצמי כשסובבתי את ראשי מעט בהלם.
"תחפש את התשובה בספר קן" המורה אמר ופעם ראשונה שהרגשתי צורך להקשיב לו, מיהרתי לפתוח את הספר, התשובה באמת הייתה שונה, אבל לא אני זה שטעה, המורה העתיק את התרגיל לא נכון ללוח!
"המורה.." עין טיפה קופצת שלא יכלתי לשלוט בה, "אין לי טעות, עכשיו תורך לבדוק את הטעות" אמרתי בגיחוך כשהתיישבתי במקומי, לקח לו כמה שניות לקלוט שאני מדבר על כתיבת התרגיל, "אוקי" המורה כיחכך בגרונו, "אז תועיל בטובך קן לפתור את התרגיל בשנית?" המורה תיקן את התרגיל והושיט לי את הטוש, לקחתי ממנו את הטוש בלי להגיד דבר ופתרתי, לא פלא שזה היה יותר קל ממקודם, כשהתוצאה שלמה ומכוונת זה תמיד הכי קל.
סיימתי לפתור וזכרתי את התשובה מפעם קודמת ואישרתי לעצמי במוח שזה נכון, הפעם חזרתי לשבת במקום.
"כל הכבוד קן" אמר המורה בנימה שהרגשתי שצינית.
"מהשתגיד" אמרתי בקול מה שחשבתי לעצמי שזה הדבר האחרון שאפשר להגיד לו.
הוא בטח יתעצבן עליי עכשיו... לא נורא....
