אני עצבני, אני מפחד, אני מרגיש חלש, כל כך חלש, במציאות בה אני כלוא.
סיימנו את הארוחה, אמרתי לאמא שאני יוצא, לא ידעתי לאן אבל הייתי חייב להוציא את העצבים שלי, ויש לי תחושה שאימון לא יעזור לי היום..
"שוב יוצא??" היא מעט כעסה, אני לא מבין אותה- מה הקטע פה? זה לא שאני אפגע איכשהו.
"כן מה הבעיה?" שאלתי אותה בהרמת גבה והיא סטרה לי, העובדה שהרגשתי כמה שהיא לא התאמצה כאבה לי יותר מהמכה- במיוחד כי היא הייתה חזקה בטירוף.
"אתה יודע בדיוק מה הבעיה" היא אמרה מעליי כשנשכבתי מהמכה על הרצפה (להגנתי זה באמת היה חזק, עדיין מעצבן אותי שזה לא הזיז לה).
"לא אני לא!" כעסתי עלייה בחזרה.
"אתה צריך ללכת לעבוד!" היא צעקה בחזרה אליי, התקפלתי- באמת התקופה האחרונה הייתה קצת… לא מסודרת- לא כמו שאר החיים שלי. אני דיי בטוח שנחלשתי, פיזית ונפשית.
"אבל אני לא רוצה עכשיו!" צעקתי עלייה בהתלוננות.
היא חייכה אליי בחיוך מטורף, "אתה עוד לא במצב של להחליט בעצמך מה אתה צריך. אם בכלל.." היא מלמלה.
"מה הכוונה?" שאלתי.
"כאילו.. העולם הולך להיחרב עוד כשבוע וחצי בערך" אמא גירדה באחורי ראשה. "לא חושבת ששאר לך זמן לעבור את גיל 18 וזה.." אמא הסבירה.
"הוא לא הולך להיחרב.." מלמלתי, "ואני כן אעבור את ה18 שלי" אמרתי בנחישות.
אמא נאנחה אנחת יאוש, "לא אתה לא" היא אמרה, "אין מישהו שיצליח לעצור את ריצ'ארד כשהוא יהיה בן 18" היא זעפה בי, "אפילו אני.." היא הוסיפה במלמול, אפילו היא.. מה? לא תצליח לעצור אותו? אין סיכוי! אמא שלי היא הבן אדם הכי חזק בעולם.. ריצ'ארד לא יצליח לנצח אותה- למרות שאם חושבים על זה.. מתי שהם נלחמים ריצ'ארד מנצח את אמא כמעט תמיד.. תמיד חשבתי שזה בגלל שהיא מתאימה את עצמה לרמה שלו בשביל לעזור לו להשתפר או משהו כמו זה אבל מסתבר ש..זה הרמה שלה- הרמה המלאה. הו שיט! לא שנטלתי ביכולות שלה בשביל להציל את המצב החרא הזה אבל עדיין, זה רק מציין כמה המצב שלי חרא! אני שונא את זה!!
"אגב אמא, מה בדיוק יקרה ב..24 בינואר?" שאלתי בתהיה.
"אממ…" אמא עשתה מבט חושב, "לאידעת, מה שריצ'ארד יחליט" "כנראה שהעולם יראה כמו שעשיתם לאזורים הכפריים" "או לפחות כמו ה- אליס איילנד" אמא אמרה בקול חלוש יותר, עדיין שמעתי אותה וזעפתי בתוך עצמי, אני שונא את זה כל כך, ריצ'ארד פשוט..
"מעניין אותך מה יקרה לעולם המחורבן שלנו?" אמא שאלה כשגיחוך קטן יצא משפתייה. "למה כל כך אכפת לך?" היא שאלה, היא רצתה לקרוא חי את המחשבות, לא נתתי לה, לא חשבתי על החלום שהיה לי על זה שקארל מת וכל זה.. היא לא גילתה כלום.
"בחיי אתה לא כיף" היא הסתכלה עליי במבט משועמם.
"מצטער.." אמרתי בחיוך מזוייף וגיחכתי. "וכן, מעניין אותי, אני צריך את החיים שלי במקרה" אמרתי מעט בחוצפה, אבל לאמא לא היה אכפת שהתחצפתי.
"אממ… אני לא בטוחה אם תחייה, תשאל את אח שלך".
"אוקי…" אמרתי באנחת יאוש, "לא אכפת לך למות?" שאלתי.
"אם ריצ'ארד הוא זה שיהרוג אותי.. כנראה שלא, למה?"
"כי את מוזרה" אמרתי לה והלכתי.
"תלך ללמוד!" אמא צעקה לי מרחוק.
"אוקי, ואחרי זה אני צריך לצאת" אמרתי לה כשעליתי במדרגות, ראיתי שהיא הנהנה והפנתי את מבטי קדימה.
הלכתי ללמוד, למדתי מדעים- לא, סליחה, לא השתמשתי בשפת המבוגרים- ביולוגיה⭐️
עשיתי סקירה על גוף האדם, החרא הזה נשמע קל אבל ישבתי שעתיים וחקרתי, זה היה מעצבן אבל מעניין, ללמוד על איברים זה נחמד מאוד.
סיימתי סוףסוף, בזמן שלמדתי החלטתי לאן ללכת- אני אלך לסופרמרקט, למה? לא יודע, זה הדבר הציבורי היחיד שקרוב לבית והלימודים עשו אותי עייף.
"טיול בסופרמרקט יעשה אותי שמח יותר" חשבתי לעצמי, אם היו כותבים ספר על חיי- זה שם מעולה לפרק.
הלכתי לסופרמרקט, בעודי הולך חשבתי על זה שהמשרתים בטח עושים פה קניות אבל מה אכפת לי?
היה כבר מאוחר אבל הייתי חייב משהו שירגיע אותי ובתוכנית: להנות שם. עכשיו אם אתם שואלים אותי: איך אפשר להנות בסופרמרקט? אז קודם כל אתם לא ילדה בת 5 שמתלהבת מלשבת בעגלת הסופר- הידד. ודבר שני.. אני פשוט אשמיד את המקום.
התחלתי בהסתננות מוצלחת (כולם שמו לב אליי אבל פשוט קפאו במקום אז שוב- מה אכפת לי?)
עברתי בין המוצרים בסופר, לא יודע למה הרגשתי צורך להסתובב שם, זה חסר ערך לגמרי.
כשעברתי ראיתי את המשקה monster , אני צריך לקנות כזה לריצ'ארד, כאילו יש שם אפילו הקדשה מיוחדת בשבילו, כתוב מה כל מה שאני חושב עליו, לקחתי את הפחית ומרוב מחשבות על השטן פוצצתי בטעות את הפחית כשהחזקתי אותה בידי האחת ומשום מה לא היו לי שום מחשבות על לשלם על המוצר הזה, הוא גם ככה מפוצץ אז למה לי לשלם על זה?
המשכתי להסתובב בלי סיבה, פגשתי מישהו, חייל בירוק עם מדים ונשק ארוך, זה היה הm16, נשק נחמדד, יש לנו כזה בבית, הוא יורה מרחוק וממש חזק, כיף לו שיש לו רובה כזה, בא לי גם.
החייל זיהה את פניי וכנראה, לאיודע, היו לו בעיות נפשיות אז הוא התחיל לירות בי בתוך הסופר. אם אתם שואלים אז כן- הסופר נהרס לגמרי מבלי שאני אתעסק בו בכלל, אני כנראה שיניתי את מקור ההנאה שלי לעכשיו, התמקדתי בחייל. ובתכנון- לקחת לו את הרובה למזכרת ולהרוס את הפרצוף היפה שלו. לא זלזלתי, הפנים שלו היו באמת יחסית יפות- עם שיער בלונדיני בתספורת פרועה ועיניים כחולות שהייתי מת לרסק.
בהתחלה לא ממש הראתי לו התייחסות, נתתי לו לירות ואני מתחמק מבלי לשים עליו (משום מה זה כיף לעצבן ככה אנשים), אחר כך השתדרגתי ונלחמתי חזרה- בכוונה להרוג אותו כמובן. נהפכתי לבלתי נראה ולקחתי לו את הרובה, בכדי שהוא לא יבין את המהלך מייד נתתי לו אגרוף בראשו, הוא נפל על הרצפה כשפניו היו הדבר הראשון שפגעו בקרקע, כבר שמעתי כמה עצמות נשברות, לפי שיעור הביולוגיה הקטן שעשיתי מקודם אני יכול לומר את זה בוודאות- היה שבר, אפילו כמה.
סובבתי אותו אליי, מה שנקרא- נשארתי נאמן למטרה- לשבור לבחור הזה את הפנים, אם אתם שואלים צבא מתאים לי בגלל הנאמנות והרצון הזה.
שברתי לו את הפנים אפילו יותר, אה- משהו ששכחתי להזכיר- היה נחמד לשמוע את כל האנשים שצורחים, אני עדיין אוהב את זה למרות שתת המודע שלי אומר לי שזה כבר נהיה אובייס.
אתם בטח שואלים: "מה החייל הספציפי הזה עשה? הוא נקלע תמים לסיטואציה" אממ.. לא, למי שלא זוכר הוא כרגע ניסה להרוג אותי. בתשובה אפשר לומר: "בסדר אבל לך מגיע" עזבו את זה שזה נכון, אבל זו אותה התשובה שאפשר לתת לו: "מגיע לך" לא רק על זה שהוא ניסה להרוג אותי, הרגשתי עליו זעם בעיקר על בעובדה שהוא חייל- "איך אפשר להיות מספיק מטומטם בשביל לשרת בשביל הצבא המחורבן של הארץ המחורבנת הזו?!" תפסתי לו בחולצה בעודי יושב עליו וצרחתי לו את זה בפרצוף.
אני מדמיין אותו עונה משהו כמו: "העולם לא כזה גרוע כמו שאתם מתארים אותו" או שקר אחר כזה, אבל הוא לא הצליח לענות לי, הייתי עסוק בלהוציא לו את השיניים ממקומן, כאילו בכוונה לא רציתי לקיים במדויק את המשפט: 'שן תחת שן' בעוד כמה דקות לא יהיו לו שיניים בכלל.
המשכת להרביץ לו, הייתה איזו מוכרת אחת אמיצה שקראה למשטרה, נראה שהמשטרה פחדה ממני יותר מהאישה הזו, למרות מה שקרה באותו הלילה שכמעט מתתי, אני בטוח שהשמועה הזו התפשטה מהר ועדיין למוכרת הזו היה ביטחון, היא הורתה לשוטרים לתפוס אותו כאילו היא לא יודעת מי אני והשוטרים (שנראו כמו שני ארנבונים קטנים ופרוותיים אגב) היו מקופלים ולחוצים, כאילו הם בכלל לא רוצים להקשיב לדיווח שהם קיבלו.
הם ניסו לירות עליי- התחמקתי והם הבינו שזה לא עוזר להם, הם לא ידעו מה לעשות, הם ניסו כל מיני דברים... יצירתיים, מקלות, אבנים- כל מיני חרא כאלה.
בסופו של דבר פשוט סיימתי את זה בשני בעיטות איפה שכואב- אחד בעבור כל אחד והם שניהם נשכבו על הרצפה, "השוטרים של היום ממש חלשים" חשבתי לעצמי ונאנחתי.
מיציתי את העניין וחזרתי חזרה הביתה.
