הובלתי את המהלך, התרוצצנו בחדר הגדול, לא העזתי לשחרר את ידו של קארל, יותר בשבילו, האמת. ההשתקפות שלנו הופיעה מיליוני פעמים במראות ויכלנו תוך רגע קט ללכת לאיבוד, לא עפתי על הרעיון.
"חזרנו לאותו המקום בו התחלנו.." קארל נאנח, לא יכלתי להאשים אותו, עשינו כבר סיבוב שלם בכל החדר ולא מצאנו שום ילד/ה והציחקוקים שלהם לא מפסיקים, כבר איבדתי סבלנות, אם כי בסיבוב השני כבר נמצא אותם.
"אל תתייאש, אנחנו נתפוס אותם הפעם" אמרתי לקארל, האמת שדי עיצבן אותי שאנחנו לא יכולים להתפצל, ואני לא מתכוון בקטע שאני לא נהנה להחזיק לו את היד, זה היה הרבה יותר קל ככה לתפוס את הילדים האלה.
עברנו שוב בחדר מנקודת ההתחלה שממנה התחלנו (ושממנה כולם התחילו- הדלת💫).
"אני ליידך קן, אתה לא צריך להחזיק אותי" אמר קארל, כשאני חושב על זה.. ידו בטח כבר שבורה מזמן, שחררתי את אחיזתי בבהלה מהמחשבה, נגעתי בעצמות כף ידו, בכדי לבדוק אם יש שבר, למזלי אין, גיחכתי, זה היה מצחיק אם היה, אמא בטח שהייתה הורגת אותי. זה העלה לי את השאלה ששכחתי לשאול..
"קארל למה אתה פה?" שאלתי אותו בהרמת מבט מכף ידו.
"בדיוק מאותה הסיבה שאתה פה, ביקשו ממנו לעלות"
"לא לזה התכוונתי!" מחיתי בכעס, "התכוונתי.." הנמכתי את קולי "למה אתה חלק מהחבורה הזו?"
"כי.." קארל גימגם, "אני קצר בכסף לאחרונה" "אליסה הבטיחה לי אפילו יותר כסף ממה שאני מקבל בעבודה אם אני אצטרף, כך אוכל אפילו לתקן את הדירה שלי" "היא יותר רעועה מבפנים" הוא הוסיף במלמול.
רציתי להגיד לו: "אוקי.. אבל למה שאמא תרצה אותך?", אבל אז חשבתי טיפה, אמא רצתה לצרף מישהו לחבורה, זה היה קארל, כנראה, כי היא לא אמרה על עוד מישהו שהולך להצטרף. אז כל זה אומר.. - 'קארל לא עובד, הוא סתם גנב', גנב שאני מאוד אוהב מאיזושהיא סיבה.
איך לא קישרתי את זה כבר קודם?
"אוקי הבנתי גנב קטן" אמרתי לו כשהתרוממתי ופרעתי את שיערו. הוא הובך ואני צחקתי.
"מתפצלים" קארל קבע פתאום ושיחרר את ידי האוחזת.
"לא רגע, חכה" ניסיתי לומר אבל קארל כבר התרחק, מקווה שהוא יסתדר..
הילדים האלה אומנו לפשוע, אני לא יודע אם קארל יהיה בסדר, זה חירפן אותי, משכתי בכתפיי, אני מניח שאצטרך להשתמש בזה. בהכשלה.
"קודם כל צריך לסגור את דלת הכניסה" רצתי בחזרה לשם ונעלתי אותה. אחר כך השתמשתי בכוח, אז כך הורתי: 'הקריסה לשני ילדים', שמעתי רעש כפול של קריסה (בנוסף לכל הרעש של הזכוכיות של המראות שהתנפצו לחתיכות מהלחץ בחדר). זה הצליח.
עקבתי אחרי הקולות. הגעתי למקור הקולות.
שיט.. מה? איך זה קרה?
****
"למה זה קרה..?" שאלתי את עצמי, צופה בילד הקטן וקארל יחד שכובים על הרצפה, מדממים דיי הרבה, קארל כנראה מצא את הילד, החזיק בו ותכנן להרוג אותו ואני פשוט… הו שיט. כנראה בגלל שהורתי: שני ילדים. במקום: ילד וילדה.
"אתה תהיה בסדר" ליטפתי את ראשו של קארל והוא עצם את עיניו. אני מקווה שזה לא אומר שהוא מת. אין לי כוח לקוצר נשימה בשנית (בגלל הכישוף שמחזיר לחיים).
הורתי: 'קריסה לילדה המעצבנת שמתחבאת', אמרתי את זה דיי בכעס, בדיוק ברגע שסיימתי לומר זאת ראיתי את הילדה, היא ערבה לי, היא באה לזנק עליי עם חתיכת זכוכית (שלטעמי הייתה מדיי קטנה, במיוחד בשביל להרוג מישהו כמוני) אבל מייד התמוטטה.
"פיו" נאנחתי אנחת הקלה וגררתי איתי את קארל, אני אצטרך את אמא כך או כך, אם זה בשביל להחזיר אותו לחיים או סתם בשביל לרפא פצעים. או שאולי.. ריצ'ארד יוכל לעשות את העבודה?
פתחתי את הדלת הנעולה ובעטתי בה חזק, גררתי את קארל החוצה, מזל גדול- ריצ'ארד היה ממש מולי.
"מה לוקח כל כך הרבה זמן?" ריצ'ארד שאל אותי עם החיוך הזחוח שלו.
"תעזור לי לרפא אותו" הגעתי ישר לעניין.
"אותו? למה לי? סתם חייל" ריצ'ארד אמר במשיכת כתפיים, אני בטוח שזה היה בשביל לעצבן אותי.
"לא צריך אותך" החמצתי פנים, "אני אבקש עזרה מאמא" שיניתי את דעתי, אין סיכוי שהמפלץ הזה יעזור לי במשהו. למה ניסיתי בכלל?
"אמא באמצע קרב, היא לא תעזור לך כרגע" ריצ'ארד אמר וגיחך כאילו הצחקתי אותו.
"אין לי בעיה לחכות" אמרתי והתיישבתי על הרצפה כשקארל שכוב לידי.
"אז אתה יודע שאין לך סיכוי להחזיר מישהו לחיים היום, נכון?" ריצ'ארד שאל, שוב בחיוך.
לא ידעתי על זה, הייתי דיי בשוק כמה שניות עד שיכלתי להוציא משהו מהפה שלי, וגם זה היה בגמגום. "ר-רגע מה?"
"היום הזה בשנה.. שהכוחות משתבשים" ריצ'ארד ניסה להסביר.
שחכתי שזה היום, כמו זה וכמו כל דבר שקשור בתאריכים (כולל ימי הולדת)- אני פשוט גרוע בזה.
ואז חשבתי לעצמי שזו כנראה הסיבה שהקריסה השתבשה.
"כן.." ריצ'ארד אמר ב'מעט' חוסר עניין, "אז כישוף חזרה לחיים? לא היום, יותר מדיי אנרגיה, האם לא אכפת לך מאמא? זה עלול להרוג אותה, ובוא לא נדבר על זה שאין סיכוי שהיא תיקח את הסיכון" חיוכו של ריצ'ארד קרן, לגמרי רציתי לרצוח אותו.
לפתע התחלתי לחשוש, מה אם כוח הריפוי לא יהיה מספיק חזק? אבל קודם כל אני צריך לשכנע את ריצ'ארד לרפא את קארל, אני ממש לא הולך לחכות עד השקיעה.
"אני אהיה חייב לך, רק תטפל בו, בבקשה" פאק נשמעתי ממש מתחנן. למה אני צריך להתחנן ליצור הזה?
ריצ'ארד גיחך, "עכשיו אתה מדבר" הוא אמר ו.. טוב.. פשוט התכופף בשביל לטפל בקארל.
"אני זה שבוחר מה אתה צריך לעשות ומתי" ריצ'ארד אמר תוך כדי שטיפל בקארל, לא מצא חן בעיניי איך שהוא אמר את זה, או באופן כללי על כך שהוציא את המשפט הזה מהפה.
לא הגבתי לריצ'ארד בקול, רק מלמלתי כמה קללות ונשמתי עמוק.
"ביי" ריצ'ארד אמר כשהתרומם. לא הגבתי לו, כנראה שאם הייתי מגיב משהו זה היה יוצא לי משהו כמו: "אני ארצח אותך", מאשר: "תודה".
"בחייך, עשיתי לך טובה, מה עם איזו תודה קטנה?" ריצ'ארד אמר כשראה שאני עסוק בעצמי. הוא ידע שזה יהיה לי קשה, כנראה בגלל זה לחץ עליי. אני שונא אותו. כמעט אמרתי זאת בקול. "אני ש-" באתי לומר, אבל מיד שיניתי את זה ל: "אני שמח שעשית את זה, ת-תודה".
"בשמחה" ריצ'ארד אמר והלך לו.
קארל התאושש, והקרב כבר נגמר.
יצאנו משם בסטייל שאומר: "יאיי רצחנו הרבה ילדים קטנים" וחזרנו חזרה למחבוא, ל'משתה סיום'; או איך שלא קוראים לזה.
"... ובקיצור- עשיתם טוב" אמא סיימה את הנאום שלה וכולם התחילו לאכול. לי לא ממש היה חשק לאכול, לא משהו ממרכיבים רגילים בכל אופן, אז אכלנו את הספגטי בולונז של ליאו.
"אני אלך להחזיר את הבנים ואחזור" אמא אמרה, והלכנו הביתה, וכפי שאמא אמרה היא חזרה למחבוא והשאירה אותנו בבית. ואני? חזרתי לשעמום שלי.
