כשנרדמתי חלמתי על משהו נורא, בתור אדם שרגיל לזוועות- הזדעזעתי.
השמיים היו שחורים עם עננים ורודים- נתחיל עם זה שהשילוב צבעים נוראי, נמשיך בזה שזה אומר רק דבר אחד- העולם הורוד הקסום התאחד לעולם שלנו, לא חשבתי שזה אפשרי בכלל. בנוסף לכל זה (אם זה לא מספיק) פיות הקיפו את השמיים- להקות ענקיות של פיות קטנות, שמעתי כמה בני אדם רגילים מתלחששים שאלה אשים (בני אדם מטומטמים), אני חושב שהפיות הם אלו שעושות לי את כאבי הבטן האיומים האלה. החלום הרגיש כל כך מציאותי שאני חושב שהקאתי באמצע החלום. דוחה.
בחלום העולם הורוד ממש השתלט על כדור הארץ, רק עכשיו שמתי לב שהאשים מהפנטים את האנשים והופכים אותם לשמחים כנגד רצונם, כל מריבה פשוט נגמרה בחיבוק אחרי שה'אשים' נכנסו לאישונים של האנשים והאישונים הפכו לורודות (נראה מזעזע, לא רק בגלל שאני לא מתחבר אישית לצבע הורוד).
אני זוכר שעברתי ליד שיירה של בנקים, כל הבנקים היו סגורים והיה עליהם סרט צהוב: "אתר בנייה, יבנה 'פארק המים' בקרוב, תצפו לזה". למה לעזאזל שלא יהיו בנקים? הרי זה מקור הגנבות הגדול ביותר בעולם (מבחינת הפעילות שם- גניה אחת גדולה, אבל גם מבחינת גנבים מקצועיים- לרגע קל חשבתי על מה קארל עושה בעולם הזה).
המשכתי להסתובב ולפתע הגעתי הביתה (באופן מוזר כי הבית שלי לא קרוב לשן מקום ציבורי, אחת הסיבות למה אנחנו דוחים אנשים כנראה).
נכנסתי הביתה וכולם היו בסטרס כאילו אנחנו לפני אירוע, כולם התארגנו, טריקס היה לבוש חליפה ואמא שלי הייתה באמצע להתאפר.
"נו נסיך קטן, תחליף את בגדיך, פליקס שם לך אותם על יד המיטה, קדימה" אמא אמרה בקול רגוע יותר ממה שהרגישה- כנראה, ראיתי התרגשות בעינייה ולא הצלחתי להבין מדוע.
עשיתי כדברי אימי וירדתי מהחדר, גם אני לבשתי חליפה כמו של טריקס, חליפה שחורה עם עניבה באותו הצבע, לא יכלתי שלא להרגיש כמו סוכן מוסד או עורך דין.
בכל מקרה, ירדתי למטה והצטרפתי בזריזות לאמא וטריקס.
"תזיז את אחיך, אנחנו מוכרחים לצאת" אמא אמרה לי, הבטתי בטריקס וראיתי שהוא עסוק בחבילת הקלפים שלו, הוא תמיד יודע להתעסק בדברים באופן הכי לא קשור שיש, אם לא הייתה לו מערכת מסודרת לכל שעות היום הוא לעולם לא היה עוזב את החבילה הזו.
"תפסיק לשחק, תינוק" אמרתי לו ומשכתי אותן לעמוד. טריקס היה נראה כאילו לא בא לו לעמוד אבל עשה זאת בסופו של דבר. מזל בשבילו שלא הייתי צריך להפעיל כוח. "הולכים" אמרתי כשדחפתי את טריקס ללכת, לא ידעתי שאני מוביל אותו לסוף העולם.
יצאנו לבחוץ, באופן מוזר ומפתיע ביותר הבנקים נעלמו, תהיתי מה עם קארל, איפה הוא בכל הבלגן הזה? אולי האשים האלה גרמו לו להתאהב במישהו אחר? מחשבות כאלה ואחרות רדפו אותי.
"אמא אני כבר בא" אמרתי ובאתי ללכת. אמא תפסה לי את היד כל כך חזק שבאתי להתפוצץ. הרמתי את ראשי אליה והיא רק אמרה בחיוך: "אתה לא הולך לשום מקום עכשיו". מה כל כך דחוף לה שאני אשאר?
רק עכשיו אני קולט שריצ'ארד לא איתנו, למה אני צריך להישאר ליד אמא והוא לא?
"עוד מעט ניפגש בריצ'ארד" אמא אמרה אחרי שקראה לי את המחשבות.
"מה הוא עושה? למה הוא לא בבית?" שאלתי, אני לא יודע איך אני מגיע למצב בכל פעם מחדש שהילד הזה מסקרן אותי.
"נסיך קטן, תמיד היית בקטע של שאלות, אה?" אמא אמרה כשהחיוך עדיין לא ירד מפניה.
"ריצ'ארד.. נהנה, נהנה מהחיים, מגיע לו, הוא סוףסוף גדל" אמא אמרה כשהרחיבה את חיוכה, הוא נראה אפילו יותר סדיסטי ומפחיד ממקודם.
"מה זאת אומרת 'גדל'?" שאלתי, לא מבין.
"אתה לא זוכר נסיך קטן? אתמול היה יום הולדת ה18 של ריצ'ארד" אמא אמרה, "סוףסוף" הוסיפה בלחישה לעצמה, אך עדיין יכלתי לשמוע.
"רגע מה?!!" קראתי בתוך עצמי, זה לא יכול להיות, יום ההולדת של ריצ'ארד יתקיים עוד כשבועיים בערך, אני מפחד שאני מקבל טעימה מהעתיד בזה הרגע.
אמא קירבה אותנו לאזור מלא אנשים (איכ אנשים), הצטופפנו ביניהם וראיתי שם את ריצ'ארד מפרק כמה שוטרים, הצחיק אותי שאנשים פשוט צפו בזה, זה היה נראה נורא ואנשים פשוט נשארו קפואים חסרי מעש, אני לא יודע אם זה בגלל שהם היו מהופנטים או בגלל שזה באמת היה מחזה מפחיד- אולי גם וגם.
הייתי מפוחד, תמיד פחדתי מריצ'ארד- עובדה שכנראה לעולם לא הודה בה. אבל עכשיו זה היה שונה, מהמקום בו עמדתי (שזה היה באמת יחסית רחוק ממנו) ומתוך בין כל האנשים האלה הרגשתי ממנו משהו מפחיד, כמו הדבר שאני מרגיש מאמא, אפילו.. מפחיד יותר? עברה בי צמרמורת ענקית שערי סמר לא חשבתי שזה אפשרי בכלל- שנוצר משהו אפילו מפחיד יותר ממנה.
הרגשתי צורך עמוק לעוף משם. "למה אנחנו צריכים להיות פה?" שאלתי, יותר מתחנן ממה שרציתי.
"זה לא ברור? כדי לצפות, כדי שתלמדו מאחיכם" אמא אמרה וטריקס מיד הביט מטה, כאילו התנגד בכל תוקף ללמוד מאחיו הגדול, אמא נתנה לטריקס מבט של: "אני שונאת אותך ילד" ועזבה אותו, אני יישרתי מיד מבט, לא הייתי דפוק כמו טריקס, ובכל זאת, הרצון לעוף משם הציק לי, אני לא חושב שזה היה בגלל שפחדתי, זה היה בגלל שהיה לי דחף בלתי מוסבר לבדוק לשלומו של קארל בעולם הזה, מה יקרה איתו בעוד שבועיים בעולם באמיתי?
"אתה לא מרוכז" אמא אמרה לי, "לך לעשות מה שרצית, תחזור מהר כדי להמשיך לצפות" היא אמרה לי ואני פשוט טסתי משם, מהר כל כך שמטוס לא היה עושה. אבל אם אני לא אחזור מהר אני באמת אסתבך.
התקדמתי לכיוון הבניינים הישנים שליד בית הספר, הבניין עלה באש, אבל נראה כבר כמעט שרוף לחלוטין, "אין סיכוי להציל מכאן דבר" חשבתי לעצמי, קיוויתי שזה לא הבניין של קארל אבל הייתה לי תחושה.. "לא, אין סיכוי" שכנעתי את עצמי והלכתי לחפש בבניינים האחרים, שיט, אף אחד מהדירות האלה לא היו של קארל.
רציתי להיכנס אל הבניין, באתי לפתוח את הדלת אבל המשקוף התפורר והדלת קרסה עליי, העפתי אותה בעצבים ומיהרתי אל קארל בטיפשות- ברור שהוא כבר מת.
הגעתי לדירה, זו הייתה דירה בקומה הראשונה, מלבד רצפה לא נשאר דבר בבית, אפילו גופתו של קארל לא נראתה, מה שכן ראיתי בין ערימות של הריסות ואבק ראיתי אבק שרוף בצבע שחור, לא יכלתי להגיד אם זה פשוט שאריות של הריסות או העצמות שלו עד שראיתי אחת, אצבע אחת חתוכה מפרקה שפשוט הייתה שם, אני דיי בטוח שדרכתי על גופתו השרופה (שרק פרורים נותרו ממנה, זה הרגיש נורא) הרמתי את האצבע, נשקתי לה ופשוט ברחתי משם, משום מה לצפות בריצ'ארד מרגיש לי פחות מפחיד כרגע. אני חייב למנוע מזה מלקרות! אני בטוח שהמוות של קארל קשור איכשהו באח המעצבן שלי.
