סוףסוף יכלתי לישון אחרי היום הארוך והעמוס הזה, אני לגמרי שונא ימים מפוצצים בדברים, מעייף למות.
הגיע הבוקר, לא רציתי לקום, והפעם הייתי עקשן, לא משנה מה פליקס הביא לא הצלחתי לקום- פעמון, גיטרה, אפילו הסולמות הקשים בכינור (תאמינו לי- בזיופים זה נוראי- מניסיון, למזלי ולמזל אוזניי אני כבר לא מזייף בנגינה שלי, אבל פליקס לגמרי כן!)
בסופו של דבר החלטתי לקום, לא היה מאוחר מדיי, ארוחת הבוקר עדיין הייתי בעיצומה, ירדתי בזריזות למטה, הספקתי רק לצחצח שיניים ולהחליף בגדים, "שיט- לא סידרתי את השיער" אמרתי לעצמי כשכבר הספקתי לרדת כמה מדרגות, "מאוחר מדיי" מלמלתי לעצמי.
ישבתי בשולחן, "כמעט איחרת נסיך קטן" אמא אמרה לי והתחילה להתעסק לי בשיער המבולגן שלי.
"אבל לא איחרתי" אמרתי בחיוך ובנימה מעודדת, עינייה של אמא כמעט שרפו מכעס, החלטתי לשתוק ולתת לה לסדר לי את השיער- מעשה חכם בסך הכל.
אמא סיימה, כולם היו יותר מדיי שקטים, בדקתי מה קורה, באופן אינסטינקטי בדקתי מה עם טריקס קודם ואז הפנתי את ראשי לריצ'ארד, נזכרתי שאני רוצה כמה שפחות קשר עין איתו, לא יכלתי יותר להסתכל על ריצ'ארד, הסטתי מבט אל תוך הצלחת. היום אכלנו שוב ספגטי בולונז (אני חושב שזו מנת הדגל במשפחה הזו, תכלס' זה הכוח הכי מגניב).
הלכנו לבית ספר, המורה נכנס, כמובן ללא ברכת 'בוקר טוב' מסורתית, "יש היום בהפסקה תחרות שחמט, נוכחות חובה"
"אוףף, אין לי כוחח אבלל" התעצבנתי לעצמי בשקט, והמורה התחיל פשוט בשיעור, היה משעמם (שעתיים מתמטיקה), ואז.. הגיע זמן ההפסקה, ברגע שהמורה יצא כולם התחילו לרדת עליי, וב'כולם' אני מתכוון לכולם חוץ מקארל ובאופן מפתיע החבורה של דרק הייתה גם כן בחוץ.
שנאתי את זה, ירידות רגילות ולא מעניינות (בטח שלא אותי), אבל עדיין שנאתי.
התחלנו עם משחק השחמט, סידרנו לוחות בכל שולחן אחד וישבנו אחד מול השני, מצחיק שדווקא היום משחקים משחק חשיבה- כשאני יכול לקרוא מחשבות, טוב, הלך הניסיון להשתפר בשחמט.
עברתי בין השולחנות, דיי ניצחתי את כולם (כצפוי, ברור), ישבתי למשחק עם טימי, נראלי שהוא חושב שהוא לא ירד עליי מספיק היום, אז הוא המשיך: "מה שסיפרת אתמול הרג אותי" הוא אמר, מתאפק לא שוב להתפקע עליי מצחוק.
"עוד רגע ואני אהרוג אותך.." מלמלתי לעצמי.
טימי שמע את זה, שמעתי את ההיסוס בקולו: "מה קרה? הפסדת באמת או חובה או משהו?" הוא שאל.
גיחכתי, זה הצליח להצחיק אותי, כן, בטח, אני הראשון שישתתף במשחק מהסוג הזה, והתחלתי לשחק.
הופתעתי, הילד מטומטם, אבל בשחמט הוא סוג של גאון נסתר, הוא יודע לשחק מדהים (או שהוא באמת מפגר עם מזל).
שיחקתי איתו, רציתי שהוא כמעט ינצח ואז לשבור אותן במהלך האחרון, ו.. זה מה שהיה, משחק משעמם.. ואיתו שאר היום בבית ספר, באופן מפתיע קאטיה המנקה לא אמרה כלום על זה שלא מפסיקים לצחוק עליי, היא בטח נהנת שאני סובל מהצד, לא היה לי מספיק עצבים בשבילה בשביל לבדוק.
הלכתי הביתה, ברגל- כרגיל, היה חם בטירוף, אמא ציפת לי מחוץ לדלת, "מה קרה הפעם?" שאלתי את עצמי ביאוש.
"מה קרה קן?" אמא התחילה לומר, למה כולם אומרים לי את צירופי המילים האלה היום? "התלהבת מהכוח שלך?" היא שאלה במבט דואג, "ריצ'ארד אמר לי לטפל בך" היא אמרה, לעזאזל, הוא בטח שמע על הכל עד לשכבה שלו, חוץ מזה- ממתי ריצ'ארד יכול להגיד לה, ל'בן אדם הכי חזק בעולם' מה לעשות? "הוא עדיין לא ברמה" שכנעתי את עצמי. אבל בכל זאת שאלתי למרות שלא ידעתי על מה מדובר: "ולמה את מקשיבה לו?"
"כי הוא צודק" היא אמרה במבט חסר עניין.
"אוקי" עוד שנייה התפרצתי בזעם, נשמתי עמוק ושאלתי: "מה קרה?"
"אתה באמת שואל? אחרי שהשווצת כך בהפסקה?" אמא אמרה ודופק הלב שלי עלה באופן מיידי, אני כל כך אידיוט!!
"אמא.. אני…. מצטע.." אמרתי באינסוף גמגומים, בקושי הצלחתי להוציא את המשפט בשלמותו מפי. אני בטוח שבעוד רגע אני הולך לחטוף התקף לב.
"אתה מה?" אמא שאלה אותי בחיוך מטורף, היא נתנה לי 'מכה' בבטן, הבטן שלי התקפצה למרות שהיא רק נתנה לי פליק קטן. התקפלתי מכאב ורגע אחרי זה נחתתי על הקרקע.
כמה שעות עברו, כאילו.. נראה לי, הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה הייתה 17:09 אחר הצהריים, בית הספר נגמר היום מוקדם, ב15:00, אז עבר זמן.
"יש לך מזל שריחמתי עלייך, אם לא הייתי הורגת אותך במקום" אמא אמרה, גיחכתי בצחוק משוגע וקטן, חסר רעש, עיצבן אותי העובדה שהיא באמת ריחמה עליי ובכל זאת זה היה כל כך כואב (ועדיין) מכזו מכה קטנה. ללא ספק זו הייתה המכה הכי חלשה שבן אדם כמוה יכול לתת. וגם על זה שכנראה היא לא הייתה מתאמצת הרבה בשביל להרוג מישהו כמוני.
אני חושב שזו הפעם הראשונה ששכבתי על הספה ואמא לא העירה לי לעשות אחרת. היא כנראה הייתה אומרת אילו הייתי מסוגל. הבטן כאבה לי כל כך!
עצמתי את עיניי בשכיבה, מנסה להדחיק את הכאב הנוראי, לפתע עלתה לי המחשבה: "למה שריצ'ארד יגיד לאמא להשתלט עליי? הוא אוהב לעשות את זה בעצמו בכל מקרה.. לא?"
קטע, התהפכתי על הצד, פתחתי את עיניי לרגע קל וראיתי את ריצ'ארד יורד למרתף, זה אפילו יותר חשוד, בא לו לענות מישהו אחר, שזה לא אני.
החלטתי לקרוא לו את המחשבות, למרות שהראש שלי כבר התחיל להכאיב לי מרוב כמות הפעמים שעשיתי את זה היום, הבטן שלי כאבה יותר אז זה היה עוד כלום, טוב שריצ'ארד היה בבית, בשביל לקרוא מחשבות צריך שהבן אדם שאני רוצה לקרוא לו את המחשבות יהיה קרוב אליי פיזית או נפשית, הצלחתי להתחבר למחשבותיו אחרי רגע קט. קיוויתי למצוא תשובה במחשבותיו.
