למדתי בכוח עד שאחים שלי הגיעו מבית הספר, סוף סוף טריקס הגיע ואני יכול לגמרי לשבור אותו, מה שהוא עשה לא פחות הטריד אותי ממה שאמא ביקשה ממני לעשות.
"מה נראה לך?" שאלתי את טריקס בעורק מפעפע, הילד בדיוק תכנן לאכול את ארוחת הצהריים שלו ואני פשוט גררתי אותו משם, רציתי לקחת אותו לחדר העינויים אבל לא היה לי כוח, אז לקחתי אותו לחדרו, כאילו ממש תפסתי בו והרמתי אותו כמו שבנאי מרים קרש מעץ.
"מה?" טריקס שאל במבט מבולבל, אני בטוח שהוא היה מזוייף אם כי לא ראו עליו שזה זיוף, הוא באמת שחקן כל כך טוב?
לא עניתי לו, הוא ידע טוב מאוד מה הוא עשה, סגרתי את דלת חדרו ופשוט התחלתי להרביץ לו, המון מכות בגבו, סימנים כחולים (כמעט כמו שלי היה; וזה גרם לי לתהות האם הגזמתי).
"אחח עוף ממני! מה ת'רוצה?? " טריקס שאל, עדיין משחק.
"תשתוק!" צרחתי עליו, עצבני רצח.
"מה יש לך היום?" טריקס שאל אותי, מנסה לגרום לי להפסיק, כבר נמאס לי שהוא משחק (לא שהיה לי הרבה עצבים לזה מלכתחילה), כבלתי את ידיו בעזרת ידי, לא נותן לו להשתחרר וממשיך להכות אותו, טריקס צרח בכאב, זה סיפק אותי באיזהשהיא מידה, הרגשתי.. משוחרר יותר, נראלי לפחות, רציתי להמשיך, לא עצרתי בעצמי, הוא ישרוד.
"למה עשית את זה היום בבוקר??" שאלתי אותו, שוב עצבני, הכעס לא הרפה ממני.
"אז ת'יודע" טריקס צמצם עיניים בצינה, "אז מה אם עשיתי?" טריקס שאל, הוא נראה יותר מפחיד עכשיו, אך עדיין שאל זאת בתמימות, כאילו הוא לא מבין מה הבעיה, אני מניח שגם בזה הוא שיחק, כלומר זה לא הגיוני שהוא לא יבין מה הבעיה כאן.
"אז מה אם עשית.." מלמלתי את מילותיו, מה לעזאזל הוא אומר? רציתי להתפוצץ עליו בעצבים ולצרוח עליו שהוא יידע שאמא תהרוג אותו, וכשאני מתכוון 'תהרוג' אני מתכוון לזה, איחלתי שזה יקרה, ועוד יותר איחלתי שלא אמות יחד איתו. בכל מקרה נרגעתי.
"כן, אז מה אם עשיתי?" "לא שמעת אותי טוב?" טריקס שאל בחיוך מזוייף.
התעלמתי מדבריו, "הוא מטומטם מדיי בשביל להקשיב לו" שכנעתי את עצמי, והמשכתי להכות אותו עד שהרגשתי מסופק מספיק לשחרר.
שחררתי, לגמרי הייתי צריך את זה, התבאסתי שאני לא יכול לעשות את אותו הדבר לאחי הגדול ריצ'ארד, שבמקרה הזה זה הפוך- הוא מכה אותי.
ישבנו לארוחת צהריים, אני לא יודע אם לקרוא לזה מזל אבל אכלנו שניצל וצ'יפס- מה שנותן את כוח הריפוי. טריקס לא יראה ילד כל כך מוכה להרבה זמן- לצערי.
אכלנו והלכנו כל אחד לדרכו, הגעתי לכיתה- חוגים, מסתבר שעדיין יש למרות שיש טיול.
"היום יש לנו קורס רפואה בשעתיים הראשונות" המורה אמר, שוב בחוצפתו הרבה בלי ברכת 'בוקר טוב' לתלמידיו האהובים (תלמידיו האהובים זה גם בגרשיים?)
הגניב אותי שבדיוק ביום של הקורס יש לי את כוח הריפוי, התחלקנו לקבוצות שנבנו לפי סדר ישיבה- מזל שאני וקארל יושבים אחד ליד השני, היינו באותה הקבוצה, ומזל שהוא שיקר לי שהוא יוצא- סתם זה לא כזה שימח אותי, למה הוא שיקר?
נוסף לכך אמא ארזה לי שאריות של שניצל וצ'יפס, אני רוצה לתת את זה לקארל כדי שנוביל בקבוצה יחד (למרות שזה לא הכי נועד להיות תחרותי אבל אתם מכירים אותי).
למדנו על החייאה מחנק, היינו צריכים להוציא את העצם הכלוא (או במקרה שלנו גלעין זית) בגרון הבובה.
הקבוצה הסתדרה בטור, אני וקארל היינו אחרונים הו, מה שנתן לי זמן לתת לקארל את הכוח.
"קח" אמרתי לו כשהוצאתי חתיכה של שניצל שעליה 2 צ'יפסים מסודרים (למה זה נשמע כמו עסקת סמים?)
"למה?" קארל שאל בתמימות.
"זה פשוט מאוד- כי אני רוצה שתיקח" עניתי בכנות וקארל פשוט אכל את זה, חייכתי חיוך צדדי שמח והגיע כבר תורי.
הפעלתי את הכול ונתתי נקודות מלאות לקבוצה שלנו, תוך תפיחה אחת על החזה של הבובה העצם הזר יצא.
"וואו" המרצה והמתרגל של הקורס התרשם.
"צריך ללחוץ יותר על איזור החזה, פחות מהבטן" שיקרתי ואמרתי כאילו זה מה שעשה את העבודה, "במקום ספציפי מאוד" אמרתי והתחלפתי עם קארל שעשה בדיוק את אותו הדבר כמוני והתוצאות היו גם כן דומות- הוא התרגל הרבה יותר מדיי מהר לכוח הזה, האם יש לו כישרון טבעי? אני מקווה שאני לא נראה מקנא.
אפילו קארל התפאל מעצמו (והוא לא שוויצר, לא כשזה לא נוגע לכדורסל לפחות), הגלעין יצא תוך רגע בכמעט אותו מהירות כמו שלי (מהירות גבוהה תהיו בטוחים), מזל שאני כיוונתי שהגלעין יעבור בשלום בדרכו ולא יאיים לגרום למרצה לגיבנת בגב- קארל לא עשה חישובים מדויקים שכאלה, הגלעין שלו פגע בערך בכל דבר אפשרי ורק אז בסוף איים לגרום למרצה לגיבנת.
לפתע נשמעה זעקת כאב משני צידי הכיתה, מהמרצה ומקארל, למה גם לקארל כואב? הם שניהם נפלו על הרצפה, הזעקתי אמבולנס.
"שלום, אני רוצה להזמין אמבולנס למישהו"
"אהמ אהמ" ילד בכיתה השתעל בכוונה לפקס אותי שיש שני אנשים פגועים בכיתה.
"בסדר בסדר" לחשתי לו ואמרתי בטלפון, "לשני אנשים" תיקנתי.
"האמבולנס ישלח בקרוב" ענב הקול שבטלפון וניתקתי, אני מקווה שיגיעו מהר ולא שוב ינסו לעבוד עליי (כמו תמיד בערך), אם הם יתעכבו אני פשוט אקח את קארל הביתה, חבל שהם מפספסים את ההזדמנויות שאני נותן להם.
"הם עוד רגע יגיעו" אמרתי לכיתה שנראתה מבולבלת כאילו לא יודעת למי לדאוג יותר- לכוכב ומרכז הכיתה או למורה.
"אחח, מה לעזאזל?" קארל קרא בקושי, הוא נראה סובל, ריחמתי עליו, למה הוא היה צריך לקבל את המכה הזו?
"איך זה קרה? ועוד בדיוק באותו הזמן?" קארל שוב גמגם בקושי. ואז נזכרתי, זה היה אחד המשפטים היותר ישנים של אמא, אפילו בין הראשונים; "אם אתה לא מיומן- חוק מרפי זה דבר מסוכן, כדור השלג יתגלגל ויהפוך לגרוע יותר בעבורך" היא אמרה, ורק עכשיו קלטתי את המשמעות, קארל לא היה רגיל ולא מיומן בכוח שנתתי לו, אז חוק מרפי פגע בו. אפשר להבין למה לעזאזל אני מדבר בחרוזים?! בכל מקרה נראה לי שהבנתם את הקטע.
"שתוק" אמרתי לקארל, הדיבורים שלו מכאיבים לפצע, חוץ מזה שלא רציתי להגיד לו שהוא פגוע באשמתי.
האמבולנסים הגיעו, לא הפתיע אותי כשהרופאים אמרו שהם זקוקים לאותו הטיפול בדיוק.
אותנו כ'כיתה' הוצאו לשיעור חופשי בבית החולים, אחלה שיעור דווקא, בטח שיהיה יותר טוב, חוויתי ומלמד מהקורס המשעמם.
הרופאים אמרו שהם שניהם זקוקים לניתוח בעמוד השדרה (סקוליוזיס) ואני התפללתי שזה יצליח (בעבור קארל כן?)
עברו כבר כמה שעות, רציתי להרוס אל כל בית החולים מתוך תסכול, ואז נזכרתי ב'סיפור לפני השינה' שאמא שלי השמיעה לי, משום מה זה הצליח לשכנע אותי לא להרוס כלום.
רופא יצא מחדר הניתוח, "נו מה קורה? כמה זמן?" הסתכלתי עליו במבט אדיש אבל לא יכלתי להסתיר את הדאגה שהייתה בפניי, אני בטוח שנראתי דיי דואג, למרות שלא היה לי הכי על מה.
"האיש המבוגר יוצא כעת לחדר ההתאוששות" אמר הרופא, "מה אכפת לי?" מלמלתי בלעג.
"ולגבי הילד.. הניתוח שלו הסתבך, אנחנו צריכים עוד קצת זמן" הוא אמר ואני עוד רגע צחקתי לו בפנים.
"ברצינות? כמה זה עוד 'קצת' זמן?" שאלתי, בחיוך קצת מטורף, חיוך שאולי קצת הסגיר אותי, הרופא נפחד למעט, "אממ.. כמה שעות" הוא אמר, מנסה להישמע רגוע למרות שעד אליי שמעתי את דפיקות ליבו.
"פאק.." מלמלתי, אני שונא כשדברים כאלה קורים, יש לי חשק לקחת אותו עכשיו מהחדר ניתוח ישר לטיפול של אמא שלי, כי אני יודע שהיא היחידה שיכולה להציל אנשים לא משנה באיזה מצב הם, מצחיק שהיא מעדיפה לשבור אותם מאשר להציל אותם, למרות שאם אתם שואלים מה יותר כיף…
