הצמדתי את האוזן שלי לדלת הסגורה, מנסה להקשיב ולקלוט מה לעזאזל קורה שם.
לא הצלחתי לשמוע כלום, שום דבר, הדלת נפתחה, טסוקי הייתה עדיין מעולפת, "סיימתי, קח אותה לביתה" ריצ'ארד אמר לי כשהחזיק אותה, מסר לי אותה כמו חבילת דואר וסגר את דלת חדרו בעודו בפנים. מה לעזאזל, מה הוא עשה לה-? ולמה אני מרגיש כמו שליח?
החזרתי את טסוקי לביתה, עדיין רדומה.
"מה קרה לה??" קראו שני חברותיה יחד בפליאה כשהנחתי אותה על ספת הסלון.
"היא נרדמה בדרך" שיקרתי עם חיוך קורן ומנומס, אסור להן לדעת מה שקרה.
"טסוקי הזאת.. נרדמת תמיד במצבים כאלה אקראיים.." נאנחה הילדה עם השיער השחור האסוף בקוקו. "נראה שהן מאמינות לסיפור- יופי" חשבתי לעצמי בחיוביות ויצאתי מהמקום וחזרתי הביתה.
הגעתי הביתה, כלומר.. לא ממש, הגעתי לחצר הבית, משהו עצר אותי.
ריצ'ארד היה בחצר; עם עוד בערך 25 אנשים, זיהיתי משם כמה פרצופים מרחוק, זיהיתי את צ'ינג וריין, זיהיתי גם את בראיין וטים ועוד בערך 10 אנשים (ליתר דיוק מפלצות) מהאלפ'ס, (את השאר לא זיהיתי) מה הם כולם עושים כאן?
ריצ'ארד היה באמצע לתת כיפים לכולם, לכל החדשים הוא הוסיף גם נשיקה בשפתיים, הוא אשכרה נישק 15 אנשים בזה הרגע.. הרגשתי עד כמה המבט שלי היה מסנן למרות שכנראה שלא ראו אותו.
"עכשיו אתם חזקים יותר, אתם מרגישים בזה?" ריצ'ארד שאל את החדשים, מהזתומרת 'עכשיו'? בבקשה אל תגידו לי שהקטע עם הנשיקה זה באמת מחזק ולא רק טריק פסיכולוגי מטומטם- נהרסה לי הילדות🥲.
כולם אישרו את דבריו של ריצ'ארד, בנוסף לכך גם הרגישו שהם נהיו חזקים יותר, אך עם זאת ריצ'ארד נחלש למעט, כאילו הוא העביר להם מכוחו הפיזי בנשיקה.
"בסדר, אז עכשיו נעבור לshow המרכזי" ריצ'ארד אמר וראיתי את טריקס מתקרב אליהם, כמה דברים לא ברורים ביום אחד.. מעניין מה יקרה..
טריקס נדחף בביישנות בין אנשי החבורה אל ליד אחיו הגדול, "תודה שיכלתי להגיע אח קטן" ריצ'ארד סובב את טריקס לפניו וחיבק אותו, טריקס היה בהלם קטן ואז קלט שהוא אמור לחייך בסיטואציה אז הוא חייך בחזרה.
"תשב" ריצ'ארד אמר לטריקס וטריקס עשה כדבריו, האנשים עדיין צופים, באופן מפתיע (וגם בעצם לא) ריצ'ארד התחיל להחטיף לטריקס, הילד רק ישב על ברכיו עם חיוך רחב על פניו תוך כדי שהוא חוטף עוד ועוד מכות לא חזקות (בשביל ריצ'ארד- בעבור טריקס הם כן היו חזקות תהיו בטוחים), זה עד כמה חזקות יכולות הזיוף של טריקס- בתור שד רמאי- יש לו עתיד מזהיר.
החיוך על פניו של טריקס עדיין נשאר אבל אפילו הוא לא הצליח למנוע את רצף הדמעות שזלגו מפניו, "סוףסוף קצת דמעות, טוב, יש עם מה לעבוד" ריצ'ארד אמר כשבא להניף אגרוף אחרון אבל ויתר עליו בסופו של דבר, הוא ניגב דמעה מהלחי של טריקס, פתח לו את הפה והכניס אותה לפה שלו.
"כואבת לי הבטן.." טריקס מלמל בכאב והעין שלו הפכה לאדומה- הוא הפך לשד שלו.
"הוא יהיה שד מטורף כשיגדל, אתם מוזמנים להסתכל מקרוב" ריצ'ארד אמר לכולם בהתרגשות ואז הביט באחיו הקטן במבט גאה, "השילוב של שליטת הרגשות המפורטת שלו עם יכולות השד האלה מתפרשים כמצויינות" ריצ'ארד הוסיף כשהוא עדיין מביט באחיו הקטן. אנשים מהאלפ'ס וחדשים התקרבו כדי לראות את טריקס מקרוב, "יופי, טריקס הוא אחלה של מקור בקרה, למקרה שיש בנינו בוגד יהיו 2 זוגות עיניים צופות" אני בטוח שזה מה שריצ'ארד היה אומר לעצמו בזה הרגע, כי כשמסתכלים בעינו של טריקס המחשבות שלך יקראו כמו ספר פתוח (בכל מקום ובכל זמן) אחרת למה לו לצרף את טריקס לעסקים שלו? השד שלו באמת כל כך שווה את הטרחה? מה ההבדל בין זה לבין קריאת המחשבות הקבועה של ריצ'ארד?
חיכיתי שהם יתפזרו, הצחיק אותי שריצ'ארד באמת דאג להם לדרך חזרה, האם הם יכולים לחזור הביתה ואיך הם חוזרים, כי ברור- הוא יכול לתת לכל אחד מהם טרמפ מהיר (מאוד מהיר- השתגרות), חלק סירבו, חלק הסכימו בבושה ולחלק לא היה ממש מקום שקוראים לו 'בית', הם צריכים להרשם מהר למעונות של האלפ'ס..
ניצלתי את זה שריצ'ארד משגר כמה אנשים ונכנסתי הביתה, מתעלם לגמרי מטריקס שנרדם.
ריצ'ארד נכנס אחריי, "היי אח; מה חשבת על הshow?" הוא שאל אותי כשהתגנב מאחוריי וטפח בכתפי, איך אני שונא כשהוא עושה את זה, אני שונא שהוא מבהיל אותי כך. וכן, ידעתי שהוא שם לב אליי.
"אמממ…. נחמד, לא הבנתי עדיין איך הוא משמש אותך" אמרתי במבוכה.
"טריקס? יש בו שימוש רב, לא כמוך" ריצ'ארד עקץ והקטין אותי כרגיל, חי בסרט הזה, שטריקס יותר חזק ממני? ממש.
"אבל מה השימוש בו?" שאלתי בסקרנות יתרה.
"היכולות של טריקס כשד עצומים.." ריצ'ארד מלמל, "אני אצטרך להיות ליד הבן אדם שאני קורא מחשבות מהעבר שלו, הוא לא צריך.. הוא יכול לקרוא מחשבות מכל זמן, אפילו מהעתיד, ומכל מקום" ריצ'ארד הסביר לי.
"שימושי" רק הצלחתי לפלוט.
"בהחלט" ריצ'ארד אישר, הוא נכנס לסלון והוציא משם חפץ, זה נראה כמו סיכת ביטחון, ריצ'ארד לקח את הסיכה ולקח עוד חבילה כזו, נראלי חבילנ של בערך 50 סיכות והכניס אותה לכיס מכנסיו עם חיוך סדיסטי.
"מה זה?" שאלתי, וואו אני מרגיש ממש נדחף.
"סתם משהו קטן שיגרום לטריקס להיות ממושמע, וכך גם לחברה החדשה שלך" הוא לא הוריד את החיוך הסדיסטי המעצבן שלו.
עלתה לי שאלה, "רגע, כמה שדים עוד יש בכלל?"
"משהו בסביבות ה35.." "בערך" ריצ'ארד אמר, "למה?" לבסוף שאל.
"סתם שואל.. אתה תפעיל אותם ב24 בינואר?" שאלתי כאילו הם היו רובוטים.
"כן משהו כזה, אולי אתן להם לעשות קצת הכנות, שירחיבו את הצבא שלהם קודם לכן".
"איך אפשר להרחיב אותם?" שאלתי בסקרנות.
"יש שדים מקוריים, כמו טריקס והחברה הזו שלך" קטעתי אותו, "היא לא החברה שלי!"
"למה לא? היא נראת שווה" הוא לגלג עליי.
"להזכירך אני לא בי" אמרתי לו בעצבנות.
"בכל מקרה בכל מקרה, מה רציתי להגיד? אה כן, אז יש את השדים המקוריים ויש את המזויפים, המקוריים יכולים להפוך אנשים רגילים לשדים מזויפים בעזרת איזה טקס קדום, היית מאמין? שד צריך פשוט להגיד למישהו כמה מילים והוא הופך לשד!" ריצ'ארד הסביר בהתרגשות.
"אתה צריך עוד שדים?" שאלתי למרות שהייתה לי תחושה שלא הייתי צריך לשאול.
ריצ'ארד הסתכל עליי במבט מוזר, כאילו הוא אמר לי: 'באמת שאלת את זה עכשיו?'
הוא ניער את ראשו ואז אמר לי, "האמת, אני לא צריך אותם בכלל, אני יכול להסתדר לבד, אבל תודה שיהיה יותר כיף איתם" ריצ'ארד ענה תשובה ש.. אני לא ממש יודע איך להגיב עליה.
"מהשתגיד.." מלמלתי ועזבתי אותו, הלכתי לחדרי. הלכתי ללמוד- מרצוני, אני יודע, אני מפתיע את עצמי. למדתי פיזיקה, זה מקצוע כל כך מטומטם.. המקצוע הזה כאילו בנוי לגאונים שהם תוך כדי גם סתומים ממש, איך להסביר? משהו בסגנון בר מוח מהדרדסים, הוא בעיקרון חכם אבל גם אידיוט.. בכל מקרה לאנשים (הוא לא איש, תתעלמו מהטעות) כמוהו בנויה הפיזיקה.
איך הגעתי למצב שאני מרצוני פותח ספר פיזיקה? לא ידוע. זה המקצוע השנוא אליי (טוב חוץ מלשון, וגם בזה, אני פה זה לא סותר שאני עדיין טוב בזה, זה לא ההגיון שלי (ההגיון הטוב והבריא) אבל כשקולטים את זה זה דיי קל.
סיימתי את הספר פיזיקה החדש, זה לקח לי משהו כמו 3 שעות, רק כשסיימתי קלטתי כמה עייף הייתי. רציתי לישון אבל השעה הייתה רק 19:00 (ליתר דיוק 19:37 אם זה מעניין מישהו בכלל), בלי קשר הייתי צריך גם להתאמן בפסנתר, ירדתי לסלון ופתחתי את הפסנתר, הייתי צריך 'להתאמן' על ה'מובמנט השלישי של מונלייט סונטה', בפסנתר המוזיקה הזו מיוחדת, משום מה את עצמי מתרגש (כןכן, אני יכול להתרגש, אתם כבר אמורים לקלוט את זה- נראלי) מהמוזיקה הזו.
התחלתי לנגן, אחרי משהו כמו 5 דקות אמא הופיעה מאחוריי, "השתפרת פלאים" היא אמרה לי, הסתכלתי אליה, ידייה היו משולבות מאחורי גבה ומבטה היה קר, ממש מזכירה לי את המורה שלי לפסנתר.
"למה הפסקת?" היא שאלה אותי, התעוררתי מהמבט המוזר והמופתע שעשיתי לה והמשכתי לנגן.
"היצירה הזו נחשבת הכי קשה בעולם הפסנתר, אני מתרשמת שהצלחת אותה כל כך מהר" "אולי תצא נגן פסנתר" היא ליחששה לעצמה.
"אמא" אמרתי והפנתי את מבטי אליה, זה לא מנע ממני להמשיך להקיש את התווים כראוי, "את מודעת לזה שאנחנו לא אשאר בחיים אחרי ה24, אז.. למה את ממשיכה להעמיד פנים כאילו כן?"
"נסיך קטן. כמה פעמים עוד אוכל להגיד לך את זה. אל תחשוב על העתיד, תחשוב על ההווה, ההווה הוא זה שחשוב, וזה בסדר לצייר לך אשליות על העתיד גם אם זה כנראה שלא יקרה" אמא ענתה לי. המבט שלי הפך למסנן, כאילו מה לעזאזל-?! למה לתכנן משהו שכנראה שלא יקרה בחיים? כאילו- אני מבין את המוטיבציה, אבל בסיטואציה הזו אין כל צורך להיות בעל מוטיבציה, או שאפילו אמא מאמינה שאני יכול לנצח את ריצ'ארד? נאא, אין שום סיכוי כזה. אבל הייתי חייב לברר.
"אשליות? או מציאות עתידית?" שאלתי בסקרנות.
"לפעמים אשליות יכולות להפוך למציאות, תלוי מה עושים בשביל זה" אמא ענתה, כן היא לגמרי חושבת שאני יכול, וגם אני דיי בטוח שהרגשתי אותה קוראת לי לגמרי את כל המחשבות אז המשכתי לשאול, "ואם האשליות נראות חסרות סיכוי? כאילו שאין מצב שזה יקרה" שאלתי.
"אם אין סיכוי שזה יקרה-אז כנראה שזה לא יקרה, אבל היופי זה המאבק, הרצון לאשליה" "אתה מבין?" אמא הסיטה אליי מבט וחייכה חיוך מנומס אבל טהור, הלב שלי לפתע התחיל לדפוק, והכי מעצבן שאני לא יודע למה, היא סתם מזייפת חיוך בשביל שאולי היא תזכה לראות את שני הבנים שלה נלחמים נורמלי.
"אני מבין" אמרתי והחזרתי את מבטי המאוד תמים חזרה אל תווי הפסנתר תוך כדי שאני עדיין מנגן.
סיימתי את היצירה, בדיוק כשקמתי מהכיסא שליד הפסנתר שמעתי את הדלת נפתחת בחוזקה, ריצ'ארד הופיע מבעד לדלת שנראת כמעט מרוסקת לחתיכות (והייתה שמועה שקארל הורס את הדלתות בבית🙄), הוא נראה כל כך כועס שלא הייתי מעז לשאול אותו מה קרה, אבל איזה גאון אני- עשיתי את זה בכל זאת, "מה קרה?" מה אני אעשה, אני פשוט סקרן מדיי.
