השעה הייתה כבר 5:02, לא הרגשתי טעם להמשיך לישון (לא שיכלתי בכל מקרה, הסיוט הזה כמעט ושיתק אותי, מי היה מאמין כמה אכפת לי מבן אדם), התעוררתי ברגע, מה לעזאזל זה היה?! הסתכלתי על כפות ידיי, רעדתי כולי, ללא ספק זה לא היה אחד מהחלומות הרגילים וההזויים שלי, ללא ספק קיבלתי מסר מהעתיד. הייתי חייב לפרוק עצבים, לא ידעתי איך, אנשים נורמלים היו אומרים לי: "היי, תרביץ קצת לקיר והכל טוב!", במקרה שלי זה לא יעבוד, מכה אחת שלי אל כיוון הקיר ואני אפרק אותו, אני בטוח שאמא לא תהיה מרוצה מזה. במקום זה התחלתי את הבוקר שלי באימון. סימנתי לפליקס שאני כבר ער והוא כבר הלך לעשות משהו אחר.
התקלחתי והחלפתי את בגדיי, פתחתי את הארון וזיהיתי את החליפה השחורה שלי, אותה אחת שלבשתי בחלום, עברה בי חלחלה ולקחתי בגדים כלשהם ושמתי אותם.
ירדתי למטה ופליקס הושיב אותי בשולחן האוכל (כנראה הרגיש חסר תועלת מהבוקר).
ריצ'ארד הסתכל עליי מוזר, הייתה לי תחושה נוראית שהוא קרא לי את כל המחשבות בזה הרגע.
"עוד שבועיים יום הולדת" "עוד שבועיים יום הולדת" ריצ'ארד התחיל לזמזם לעצמו, רק בשביל לעצבן אותי- זה אישר את החשדות שלי- הוא לגמרי יודע הכל. רציתי לתת לו סטירה, מצד אחד אני מבין למה הוא מצפה לזה- כוח ללא גבולות, לקבל את היכולת להחליט על כולם, לראות אנשים סובלים (לצערי גם אני נכנס ברשימה הזן)- סך הכל, כיף לא נורמלי. אבל מצד שני.. זה מעצבן! אני מתחיל להתגעגע לילד בן ה4 בתוכי שרצה לרשת את אמא, שריצ'ארד יסבול ואני אהיה מעליו, כי כל מה שרציתי כרגע היה לפוצץ את ריצ'ארד מכות. שלחתי אליו מבט זועם, הוא הביט בי בחזרה במבט חסר משמעות- או שפשוט לא הצלחתי לפענח את המבט הזה. זה לא משנה את העובדה שהייתי עצבני עליו. אבל משהו הסיח את דעתי מהכעס- למה לעזאזל אנחנו אוכלים גלידה בחורף?! סבבה, אני גרוע בהקפאה, הבנתי את זה, אני חלש יותר מריצ'ארד, למה יש צורך להזכיר זאת שוב? אני מקווה שהשתפרתי מאז ואני מצליח להקפיא כמו שצריך עכשיו.. כי אני חייב להתחזק ולפרק את החלאה הזו כבר.
אכלנו והלכנו לבית ספר, "רוצה שאלווה אותך לכיתה שלך?" ריצ'ארד שאל אותי כשלקחתי את התיק שלי, התאפקתי מאוד חזק לא לזרוק לו אותו בפנים, נשמתי נשימה עמוקה ובמקום זאת עניתי בחיוך מזוייף: "לא, תודה" (מסתבר שהפסיק חשוב, טעויות עבר- אל תשאלו).
"טוב.. אז נתראה" ריצ'ארד אמר לי, לא עניתי לו והלכתי.
הגעתי לבית הספר בזמן (לשם שינוי)- הפתעתי אפילו את עצמי. הגעתי לכיתה ובאתי לפתוח את הדלת ולהיכנס אבל מישהו משך בי מלעשות זאת, קיללתי חרישית, מי לעזאזל נוגע בי?!
הדמות סובבה אותי עם הגב לדלת הסגורה של הכיתה, זו הייתה קטייה המנקה. דאם, דווקא היא?
"ילד" היא התחילה לדבר, כבר מהמילה הראשונה שהיא הוציאה היא עיצבנה אותי, התאפקתי קשות לא להרביץ לה, ידעתי שאני לא יכול, לטעמי- אני מתאפק הרבה יותר מדיי. "תספר לכל הכיתה עליך, על מי שאתה באמת" היא אמרה ואני קפאתי במקום, אני לא רוצה לעשות את זה! אבל.. הייתה לי תחושה מוזרה שלא הייתה לי ברירה, אבל שאלתי בכל זאת: "אה? מה את רוצה ממני? ואם לא אעשה זאת?"
"אני אהרוג את עצמי" קטייה אמרה בשלווה. היא ממש עצבנה אותי, הייתי שמח לעשות את העבודה במקומה.
"אני אעשה את זה" אמרתי לה כאילו אני מקבל על עצמי את המשימה הכי גדולה של חיי ונכנסתי לכיתה.
המורה עוד לא נכנס לכיתה אז ניצלתי את ההזדמנות לסיים עם זה וסיפרתי לכל הכיתה (שהייתה חייבת להיות עם נוכחות מלאה כרגע) הכל.
כולם לחששו וציחקקו בניהם על כמה שטותי הכל נשמע, טימי צעק לי: "היי קן, צבע העור שלך משתנה לירוק, כי אתה ממש חייזר" הוא אמר והתפקע מצחוק, גלגלתי עיניים והעפתי מבט אל החבורה של דקר שנראתה משקשקת מפחד, ניסיתי להסתיר את הגיחוך שלי ונזכרתי לשבת במקום כשהמורה בדיוק הגיע.
"בוקר טוב תלמידים" המורה אמר, מוזר.. הוא אף פעם לא מתחיל כך את הבוקר, ואז הבנתי למה- היום זה יום כזה שהמנהל בא לבקר בכיתות, ואנחנו הכיתה הראשונה בתור, המנהל נכנס מיד אחרי המורה והתיישב בכיסא בצד הכיתה.
"טוב תלמידים, אנחנו מתחילים בשיעור פיזיקה, נא לפתוח חוברות בעמוד 16" המורה אמר ולא נראה שכולם מעוניינים לעשות מה שאמר, כנראה מנסים לעשות למורה מתיחה בגלל שהמנהל פה (מה שנקרא 'לעשות דווקא').
התלמידים התחילו לעשות רעש ושטויות וקארל היה חייב להצטרף אליהם: "למה עשית את זה?" הוא שאל אותי, "הייתי חייב" סיכמתי והמורה היה חייב להתנפל עליי: "שקט בכיתה!" הוא אמר בסמכותיות יותר מאשר העצבים הרגילים שלו, הוא אמר את זה כאילו עד עכשיו אף אחד לא עשה רעש מלבדי. גלגלתי עיניים ושתקתי.
"אתה לא מצליח להשתלט על רעש בכיתה המורה" אמר המנהל בלעג. והמורה רק התעצבן יותר, אבל הסתיר את זה, יאיי אני לא היחיד שעצבני במיוחד היום- איזה יופי.
לפחות היום הזה עבר מוזר במיוחד, בקטע טוב, המורה התנהג אלינו יפה ובצורה קפדנית כך שאף אחד לא נטפל אליי אחרי מה שאמרתי. אני מקווה שמחר הם כבר ישכחו מזה.
חזרתי הביתה ועשיתי את המטלות שלי, הגיע הזמן ללכת לבריכה, לשחות קצת, התארגנתי והלכתי לשם.
הגעתי לבריכה והלכתי על המסלול הקל של ה50m, בדיוק כשבאתי להתחיל אותו מיגל הילד הנכה התפרץ למסלול שלי, "מה הוא עושה?!" חשבתי לעצמי, "איך הוא יחלים אם אני אטביע אותו?" חשבתי בעצבים ואז נשמתי נשימה עמוקה ונרגעתי.
"אפשר את המסלול שלך?" מיגל שאל אותי, הייתי בשוק לכמה שניות ואז לא התאפקתי ופשוט התפקעתי מצחוק, הוא היה טובע במסלול של 5m אז 50…
רציתי לראות אותו טובע אז נתתי לו את המסלול ואני הלכתי על המסלול של ה100m.
שחכתי תוך כדי הסתכלות על מיגל, הוא שחה ממש לאט וגרוע, המשכתי להסתכל עליו, מה שלא שמתי לב אליו היה להיזהר על הפנים שלי שכבר נדפקו בקצה הבריכה, קיבלתי זעזוע מוח רציני וטבעתי, הייתי כבר דקה במים (נ.ב אני יכול הרבה יותר- למזלי) ואף אחד לא שם לב אליי, זה היה מטומטם, איפה המציל בשעות כאלה??
בסופו של דבר הצלחתי לצאת, עליתי למעלה וקלטתי שהייתי צריך לצאת מהבריכה במהירות, קפצתי מעלה ונחתתי על צלוחית מקרח שהכנתי לעצמי רגע קודם לכן (זה לא היה כזה קר).
כששטתי עם סירת הקרח הקטנטנה שלי אל כבר מקום מבטחים (מחוץ לבריכה) ראיתי את המציל ישן בבוטקה שלו, קיללתי לעברו, משהו שלא גרם לו להתעורר (לא משנה כמה חזק צעקתי). ואז העפתי מבט אל עבר מיגל שכבר סיים את מסלול ה100m. ברגע שאני נזכרתי לסיים לטבוע. איזה יום של חוסר מזל.
