כל זה היה חלום, כאילו חייתי שוב את מה שקרה מלפני 10 שנים בתוך החלום שלי, מסתבר שנרדמתי על הספה, עם חתיכת קטנה של פיצה זריקה על פניי. "מה השעה?" חשבתי שאלתי את עצמי בזמן שבהיתי בשעון, השעה הייתה 7:50. נשארו לי עוד 10 דקות להגיע לבית ספר! הסתכלתי ימינה ושמאלה בסטרס, קולט שאף אחד לא נשאר בבית. ואז נזכרתי שאכלתי פיצה שאמורה לתת לי כוח השתגרות, "פיו" חשבתי לעצמי, ואז תהיתי אם כך למה אף אחד לא בבית.
טסתי לחדר שלי, התארגנתי במהירות האור (כך הרגשתי לפחות שאני מתרוצץ ממקום למקום במהירות של 300 מיליון) והשתגרתי לבית ספר, לתוך אחד תאי השירותים של בית הספר.
יצאתי מהתא, הורדתי את המים באסלה כדי שיראה אמין ואז נזכרתי במנקה של בית הספר, היא תמיד מסתכלת עליי מוזר באופן מטריד, אם היא שמה לב שלא נכנסתי היום לשום תא זה הסוף שלי.
"דוחף תלמידים לתוך אסלה בחדר מורים ויוצא מתא שלעולם לא נכנסת אליו" ציינה לפתע המנקה, שמה קטייה.
נחרדתי ממה שהיא אמרה, במיוחד מהדבר הראשון, מאיפה היא יודעת שאני זה שאחראי לטבילה של החבורה המעצבנת הזאת בשירותים? מצד שני- גם לא פחות מהדבר השני, אם היא תגלה את הסוד שלי לגמרי אכלתי אותה!
נשמתי עמוק ושטפתי את ידיי, מנסה להבין מה לעזאזל קורה פה, כשקלטתי שאין לי מושג מאיפה היא יודעת את כל זה מיהרתי לסלק את המחשבות ממוחי, לא היה ספק בכך- האישה הזקנה קוראת מחשבות.
רק כשנכנסתי לכיתה קלטתי- היה היום שעת אפס (יום שבו מגיעים שעה לפני שהלימודים מתחילים), שחכתי מזה לגמרי! עמדתי בפתח הכיתה בחצי פה פעור ורק אחרי כמה שניות המוח שלי עיקל: "אה אוקי, צריך להיכנס". קארל ישב במקום הרגיל שלו, מלפני שהתחיל לדבר איתי- בשורה הראשונה שבטור השלישי- ממש מול המורה ובמרכז הכיתה, ונוסף לכך הוא היה באמצע שיחה עם ילד אחר. נזכרתי שעצבנתי אותו, לא ידעתי האם להצטער בפניו על כך. מצד אחד- הוא באמת החבר הכי קרוב שהיה לי- למרות שאנחנו לא מכירים זמן רב בכלל, ולמרות שהוא נראה כרגע שונה לגמרי ממה שהוא באמת. ומצד שני- האם אני באמת צריך חברים? אנלא בטוח בזה.
התיישבתי במקומי, בשורה השמאלית מאחורה, לבדי- כרגיל.
השיעור הראשון היה היסטוריה, לא סתם אומרים שהשיעור מרדים, אבל לא בגלל שהחומר משעמם אלא בגלל שלמדתי את זה כבר יותר מדי פעמים בעבר, כאילו באמת?! נאציזם? מי לא מכיר על הנושא הזה הכל כבר? ממש נרדמתי בשיעור כשהזלתי רוק על שולחן הכתיבה שלי.
ישנתי לכל אורך השיעור, זה היה מפתיע כי לא הרגשתי באמת עייף, אולי זה רק בגלל השימוש בכוח השיגור, אני בקושי רגיל להשתמש בו, רק בתור ילד יצא לי לאכול הרבה פיצה, עכשיו כבר פחות.
כשהפעמון להפסקה צלצל מישהו העיר אותי, פתחתי את עיניי באיטיות עם דמעות של עייפות שעומדות בעיניי. זה היה קארל. לא הבנתי מה הוא רוצה, הוא היה נשמע זועף, הייתי בטוח שהוא הולך להביא לי מכות, משכתי בכתפיי ועצמתי את עיניי בחזרה. מה אכפת לי אם הוא ירביץ לי?
"עוד כמה זמן אתה יכול להישאר כזה אדיש?" הוא אמר ופתחתי עין אחת למשמע דבריו. "באת להשלים איתי או לא?" שאלתי אותו. קארל נראה זועף יותר. "לא! מי צריך אותך בכלל?" קארל אמר והתכוון להסתובב. לא יודע מה גרם לי לעשות את זה אבל משכתי בצווארון חולצתו בעודי עדיין יושב וגרמתי לו להתכופף, חיבקתי אותו, כמעט באתי למחוץ אותו אבל נזכרתי שהוא עצבני כאשר אני מפעיל יותר מדי כוח- חיבקתי אותו בעדינות. ואז הרפתי, המבט שלו השתנה, הוא נראה הרבה יותר.. אמפתי? מה שבטוח כבר לא כועס. עם כמה שידעתי לפענח רגשות מעולם לא נתקלתי בפנים כמו שהיו לו עכשיו, משהו בין שמח, מבויש ואמפתי.
חייכתי וסימנתי לו לשבת ליידי, אחרי כמה שניות של תהייה הוא נזכר לשבת.
"בוקר טוב תלמידים" המורה המחנך נכנס לשעה השלישית, זה היה מוזר, ממתי המורה אומר בוקר טוב?
"היום מתקיים טורניר כדורסל מול בית הספר הסמוך" השלים המורה את המשפט.
הכיתה שאגה בהתלהבות, אני גלגלתי עיניים, קארל התלהב גם הוא, אני חייב לשאול את הילד הזה מה הקטע שלו שהוא משחק אותה חבר של כולם.
ואז קארל שאל אותי את הדבר האחרון שציפיתי לו: "אתה לא מתרגש גם?" הוא שאל בהרמת גבה.
"מה?" שאלתי אותו, בתקווה שלא שמעתי טוב. אבל אז הבנתי שהוא רציני. "זה כולה ספורט" אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"זה הספורט הכי טוב!" קארל אמר לי.
"לא יודע, כל סוגי הספורט אותו דבר לדעתי" אמרתי וקארל גלגל עיניים "כאילו שאתה מכיר את כל סוגי הספורט" הוא אמר. הכרתי אבל שכנעתי את עצמי שזה לא טוב להגיד את זה, "כמה שפחות לחשוף את עצמי" קול בראש שלי אמר. "אז רובם, זה לא משנה, כולם אותו הדבר"
"לפחות נהיה באותו הסיבוב?" שאל קארל.
הנהנתי, למרות שרציתי לראות אותו משחק מרחוק.
אפשר להגיד שמזל בשביל קארל ששכנעתי אותו להשלים איתי, הקבוצות של משחק הכדורסל היו מחולקים לפי תורים, ובמקרה הושבתי אותו באותו התור שלי.
"המשחקים יהיו מעכשיו עד סוף היום" הכין אותנו המורה. "המאמן מחכה לכם בחוץ, תמהרו בחדרי ההלבשה וצאו למגרש המרכזי" המורה הורה ואנחנו מהירות לעשות כדבריו.
נאנחתי אנחת יאוש וקמתי מהכיסא, באופן די אימי מתקדם אל חדרי ההלבשה.
"נו קדימה! אנחנו נפספס את הפתיחה!" האיץ בי קארל. "לא אמרתי לך לחכות לי" אמרתי, לא שיניתי את קצב ההתקדמות שלי.
"טוב ביי" קארל אמר לי ונופף לילד אחר שיחכה לו והם הלכו יחד. אני לא בטוח אם צרב לי הלב לראות אותו כך מפנה לי גב או שסתם נקטעה לי הנשימה לרגע- וזה לגמרי יכול לקרות.
"נכון זה הרבה יותר נוח כשיש חדר הלבשה ולא צריך לתקוע את בגדי ההתעמלות בלוקר יחד עם הספרים?" שאל אחד הילדים מלפניי- אני מנסה להיזכר בשמו.. לא זוכר. אבל בוודאי שכבר לא אכפת לי. הילד סגר לי את הדלת על הפנים- לא מתים עליי בכיתה הזו. פתחתי את הדלת בחזרה בעוד שאני מושך באפי לאור המכה שקיבלתי. לא ראו שקיבלתי מכה והכאב עבר די מהר, אבל זה לא משנה את העובדה שאני שונא את הילד הזה. נעצתי בו מבט חטוף, הוא חרץ לשון, "היי זה אותו הילד שהיה זה הרגע עם קארל" חשבתי לעצמי, אבל לא ראיתי את קארל לידו, קארל היה ליד הלוקר שלו, כבר מחליף לבגדי ההתעמלות שלו, לילד הזה אין סבלנות, ממש אנרגטי.
הוצאתי את בגדי ההתעמלות שלי מהלוקר, התביישתי להחליף ליד כולם, הרגשתי שאני מעדיף לקפוץ אל תוך הלוקר מאשר לעשות זאת. אבל לצערי לא היו תאי החלפה פרטיים בחדר ההלבשה הזה, ובנוסף לכל זה לא יכלתי להשאיר את קארל עם הילד הדפוק הזה יותר מדי זמן. קיללתי חרישית והורדתי את חולצתי. הרבה יותר מדי סימני חתכים ופצעים בשלל צבעים (כחול, אדום, אבל סגול ממש כיכב שם) התגלו בפלג הגוף העליון שלי. עשיתי את זה מהר אבל עדיין הצליחו לשים לב לזה. למזלי לתמונות לא היה להם זמן. אבל נשמעו יותר מדי קולות ציחקוק, "חחח, קן ילד מוכה!" "איזה מסכן!" נשמעו קולות זלזול.
סיימתי להתלבש, גלגלתי עיניים בחוסר עניין למשמע של כל השיט שאנשים אמרו ויצאתי מהחדר. "לפחות עכשיו אני לא היחיד שמאחר. אבל לעזאזל, קארל כבר הלך, ואיתו הילד.. פאק איך קוראים לו? אני משוכנע שזה משהו שמתחיל באות ט'." "טה טו טי" שיחקתי עם הצלילים כדי לנסות להגיע למילה. "טי, טים, טימי, קוראים לו טימי" נזכרתי.
מלבד שהטורניר היה חובה, הרגשתי את החובה האישית שלי להשתתף בו, מאיזו שהיא סיבה שנאתי את העובדה שקארל מסתובב עם היל.. טימי הזה.
