סיימתי ללמוד, היה משעמם.
"תתארגנו זריז, אנחנו כבר צריכים לצאת, אתם רוצים להנות היום או מה?!" אמא צעקה בקול שגרם לי עוד רגע לקבל חום, איך שאני שונא כשהיא צועקת.
"אני כבר מגיע" צעקתי בחזרה כדי שישמעו אותי מלמעלה, לבשתי כולי שחור (הייתי צריך להחליף רק את מכנס הג'ינס הכחול שלבשתי היום, יחד עם חולצת הגולף השחורה שלבשתי כבר בבוקר זה שילוב מעולה, למה אני מתלהב מאופנה כמו ילדה?) התלבשתי ולקחתי את השוקולדים בקופסה וירדתי מהר למטה, אני לא רוצה שישכחו אותי- וזה כבר קרה, ראיתם בעצמכם.
באופן נדיר הגעתי לפני ריצ'ארד, הוא הצטרף ויצאנו לכיוון האיזורים הכפריים.
כל אחד לקח איזור כפרי, ריצ'ארד לקח את העיירה 'אליס איילנד'
ורק אני נתקעתי עם 'קולד ספרינג' שרחוקה במרחק נסיעה של שעה מניו יורק. "בריצה זה חצי שעה" אמא אמרה עם חיוך מעט שטני.
"בשיגור זה חצי דקה" אמרתי במבט שחצני.
"אז חבל שאין לך" אמא וריצ'ארד אמרו במבט שחצני אף יותר, זעפתי בתוך עצמי והתפצלנו.
אני שמח שהתפצלנו, אני מרגיש הרבה יותר חופשי בלעדי אמא וריצ'ארד, אני מרגיש הרבה יותר.. טוב?
למזלי הקולד ספרינג נראה אחד היפים בחורף, הרבה עצים שנשרו כבר בסתיו, ההרים הרחוקים שברקע ורצף של חנויות ובתים שכבר ראיתי אותם עולים באש.
טיפסתי גבוה מעל אחד הבניינים, התיישבתי על גגו והשקפתי מסביב, "כל כך יפה כאן" אמרתי בחיוך גדול, "טוב, הגיע הזמן להתחיל" אמרתי אחרי כמה דקות של השקפה משמחת, לקחתי שוקולד קטן וירדתי מטה.
יחד עם הכוח של האש והקרח בא החסינות אליו, לא כיף להשתמש בכוחות האלה ואז להישרף או לקפוא למוות, החסינות הבסיסית היא בידיים ובבהונות (אל תשאלו למה, אין לי מושג), "אין לי יותר מחסינות בסיסית" קראתי אל תוך עצמי ביאוש, אבל אני לא רגיש לאש, זה כן חם באיזה שהוא שלב אבל לא מדיי, לעומת המחשבה שאם יקפיאו אותי.. כנראה אקפא למוות.
ציירתי לעצמי מעגל אש בתור התחלה (שבו אשב כשהכל כבר יהיה שרוף לגמרי).
עליתי שוב על הבניין הראשון שראיתי ונטלתי על המרפסת בקומה האחרונה, שרפתי אותה וקיפצתי אל המרפסת של הבניין הבא בתור, עד שכך המרפסות הגבוהות בשורת הבניינים הזו נשרפו קליל.
שמעתי צרחות של אנשים, אני אוהב את הרעש הזה, יש בו משהו.. מספק. זה גורם לי להיכנס לאיזה שהוא בניין ולצפות באנשים נשרפים.
"איטי מדיי" מלמלתי בכעס, הכל פשוט נשרף באופן יותר מדיי איטי, החדרתי עוד אש לבניינים בזה אחר זה, שוב נשמעו עוד צרחות של בהלה ועינויים קשים, העלתי חיוך רחב שלא יכלתי פשוט להוריד.
התיישבתי בעיגול האש שלי ואכלתי קצת מהשוקולדים שהיו לי, מצאתי לעצמי נקודת תצפית מעולה, ראו משם הכל- חנויות, מכולות, בתים, וילות, קוטג'ים, בתי קומות, בתי מלון, עצים, צמחים וכמובן- אנשים, והכל נגוע באש שלי.
יכלתי להירדם בסיטואציה הזו, זה היה כל כך משמח וחסר דאגות שפשוט יכלתי.. להירדם.
נחשו מה- נרדמתי.
חלמתי חלום מוזר, כאילו המוח שלי קלט את כל האנשים המטורפים ברדיוס ענק ואמר לי: "יהיה מעניין לראות מה הם חושבים" ופשוט מצאתי את עצמי מקשיב למה שריצ'ארד ואמא עושים תוך כדי שינה.
