קריאות המחשבה הבלתי פוסקות הכאיבו לי בראש, עצמתי את עיניי וניסיתי לישון, ונחשו מה? לא הצלחתי, משום מה קארל לא הפסיק להציף אותי בהודעות, מכל הסוגים, טקסט, קוליות, הכל! קראתי את ההודעה הראשונה: "היי מה קורה?" ואחרי שהתחרפנתי מהצלצולים הבלתי פוסקים של השאר כיביתי את הטלפון והלכתי לישון.
הבוקר הגיע, טלפון לפני השינה זה דבר נורא, הרגשתי כאילו לא ישנתי שנייה אחת, לא הצלחתי לקום, 'מזל' שפליקס גרר אותי מהמיטה, כאילו ממש הפיל אותי ממנה, דפקתי את ראשי בקיר שמאחורי המיטה "אווץ' " שיפשפתי את ראשי מכאב.
"מצטער אדוני, זו הייתה הדרך היחידה להעיר אותך אדוני" פליקס אמר במבט מתנצל שרק עיצבן אותי יותר.
לבשתי את הבגדים שפליקס בחר לי, צחצחתי שיניים וסידרתי את השיער, כשסיימתי פליקס היה חייב ליישר לי את הפוני (שלא היה כל כך מסודר לטעמו).
ירדתי למטה במדרגות, החלטתי להמשיך לקרוא את המחשבות של ריצ'ארד (למרות שכבר ממש כואב לי הראש מהחרא הזה), אחרי הכל אני חייב למנוע את המציאות שהוא יוצר, אני חייב לפחות לדעת איך עובר עליו יום שגרתי (או לא..?)
זייפתי כאבי בטן, התיישבתי במקום שלי והתחלתי להתקווץ מכאב, אני ממש טוב בזה, אם אתם רוצים לזייף כאבי בטן ויש לכם אמא קוראת מחשבות תעשו כך: תחשבו על כאב בטן והיא פשוט תתחיל לכאוב מעצמה, זה פסיכולוגי מסתבר, הבעיה שבדרך כלל אני לא מצליח להפסיק לחשוב על הסיבה שביקשתי את כאבי הבטן האלה, זה למה אני לא עושה את זה בדרך כלל (אם כי לעשות את זה בכל יום זה לא אמין בכלל, וכן, אני מזוכיסט תתמודדו). אבל הפעם הצלחתי אחרת- לא חשבתי על הסיבה שביקשתי את כאבי הבטן (ריצ'ארד).
"הכל בסדר נסיך קטן?" אמא שאלה אותי בהרמת גבה.
"קצת.. כואב לי הבטן" גמגמתי מכאב.
"איזה סוג של כאבי בטן אלה בדיוק? סתם כאבי בטן לא יכאיבו לך כך" אמא אמרה בגלגול עיניים, היא צדקה, אבל הניחה שזה פשוט משהו ממש ממש חמור.
"מיון?" היא שאלה אותי בקיצור מילים.
"לאלא" הנדתי בידיי בתנועת שלילה. "אני בסדר" אמרתי בהתנשפות כאב. "רק צריך קצת לנוח" התקפלתי מעט מהכאב.
"'כן בטח למה לא? עוד חופש.." אמא גלגלה עיניים ונאנחה, "בסדר.." היא הסכימה לבסוף ואני רק צרחתי: "יששש" לתוך עצמי, אמא בטח קראה את זה אבל אני עם כאבי בטן בלתי פתירים בכל מקרה, אז היא לא יכולה לשנות את זה, לא היה לה ממש מה לעשות בנושא אז היא שתקה- למזלי הרב. אולי היא חושבת שזה בגלל המכה שהיא הביאה לי אתמול, תכלס' עדיין הרגשתי חלק ממנו, שכנראה רק העצים את כאבי הבטן הפסיכולוגים.
סיימתי לאכול והלכתי לנוח, בישיבה, תוך כדי השענות לאחור על הספה, שם יד לתמיכה של ראשי כדי לא לקבל כאבי ראש נוראיים ונחתי.
כמה דקות אחרי זה החלטתי לעקוב אחרי היום של ריצ'ארד- כמו שתכננתי. הכוח היה חלש ובלי קשר היה לי ממש קשה לקרוא לריצ'ארד את המחשבות (כי שוב- הוא לא קרוב אליי לא פיזית ולא נפשית, הצלחתי לקרוא כמה קטעים מעומעמים, זה היה מעצבן, אני כל כך חלש.
ראיתי את ריצ'ארד עולה על האוטובוס (הוא לא אמור להשתגר?) ותפח על השכם של ילד רזה עם שיער חום ועיניים ירוקות זוהרות עייפות, מעט מפחידות אפילו. לא הבנתי מי זה, לא שהיה לי אכפת אבל.. הוא נראה דיי.. חשוד, נראלי.
הם ירדו יחד בבית הספר, הוא תלמיד בבית הספר שלנו? אף פעם לא ראיתי אותו. לעזאזל למה אני תמיד מוצא את עצמי מסתקרן מדברים שלא קשורים אליי?
ריצ'ארד והילד השני נכנסו יחד לכיתה, טוב, זה באמת מוזר, אני מכיר את כל הילדים מהכיתה של ריצ'ארד בע"פ, הוא על בטוח חדש.
המורה כבר היה בכיתה (זה החיסרון באוטובוסים), ריצ'ארד התיישב במקומו והמורה חייב את הילד השני להציג את עצמו- זו ההוכחה שלי; הוא ילד חדש.
"היי לכולם, אני צ'ינג" אמר הילד בקול צרוד שקט ומחריד, עצם הקול שלו העביר בי צמרמורת.
"נעים להכיר" צ'ינג רכן את ראשו קדימה בתנועת כבוד וישב ליד ריצ'ארד, מסתבר שריצ'ארד לא אוהב לשבת לבד, איך בדיוק אנשים מסכימים לשבת ליד המפלצת הזו? ריצ'ארד בזה הרגע סילק ילד לשבת במקום אחר וסימן לצ'ינג לשבת לידו.
ברגע שצ'ינג התיישב ילד אחר (באמת שאין לי כוח להיזכר בשמות של הילדים האלה) פשוט זרק על צ'ינג שקית של צ'יפס ואמר לו: "צ'ינג, השם שלך כל כך מצחיק, כמו התנגשות של כוסות" הוא אמר והתגלגל מצחוק.
"זה צ'ירס" צ'ינג גלגל עיניים בעייפות וקימט את שקית הצ'יפס יותר טוב משהיו עושים במזבלה.
"אותו דבר" הילד ציחקק והביט ישירות במבט העייף והעמוק של צ'ינג, הוא לא נרתע אפילו לשנייה, חייב לומר- ציפיתי לפחות מאדם נורמלי (או שהוא לא).
"חתיכת–" העורק בראשו של צ'ינג פעפע, הוא היה נראה כאילו הוא הלך להרוג אותו. זה היה מגניב. רציתי לראות מה קרה, אבל בדיוק באותו הרגע הראש שלי התחיל לכאוב, תזמון מושלם, המחשבות התנתקו, ניסיתי לחבר אותם מחדש אבל לא הצלחתי. טוב, כנראה שאנסה מאוחר יותר.
