שאר הנשף היה.. בסדר כזה, לא נשארתי לכולו, החלק הטוב ביותר היה שרקדתי עם קארל ברחבת הריקודים (כמובן עם מסכות), אני בטוח שאמא זיהתה אותי בכל זאת אבל היא לא אמרה דבר, אז פשוט זרמתי עם זה, אבל עדיין נשארתי עם המסכה, שמחתי שלא היו עוד אנשים שזיהו אותי מלבדה. קארל רוקד בערך כמו שהוא משחק כדורסל- מדהים. נהנתי מאוד.
בסוף הרגשתי רע להשאיר אותו לבד אז העלתי אותו לחדר שלי, האמת שהייתי שמח לכוח העלמות כי זה היה מביך לעלות, אבל זה עבר בשלום.
"אני שוב אגיד- החדר שלך נחמד" אמר לי קארל ואני חייכתי, הוא הביט מסביב בפליאה, כאילו זו פעם ראשונה שהוא רואה את החדר שלי (האמת שזה לא היה רחוק מזה).
"שב" אמרתי לו והוא התיישב על המיטה מול המחשב שלי, נשקתי לו במצח והתיישבתי לידו.
"איזה משחק נשחק הפעם?" שאל קארל כשקלטתי שהמחשב כבוי, הוא הביט בי בתהיה ומעט בילבול.
"משחק ה-'בוא נהנה מזה שאף אחד לא מפריע' " אמרתי לו והשכבתי אותו על המיטה, באמת, בפעם הקודמת שריצ'ארד הפריע זה היה נורא. באמת לא שמעתי מריצ'ארד כבר כמה זמן אז התחלתי לפחד. קמתי מהמיטה וקלטתי שהדלת לא נעולה, נעלתי אותה מייד וחזרתי לליד קארל.
"אני אוהב אותך" אמרתי לו כשנשקתי לו בלחי, קארל היה נראה מעט מפוחד, לא הבנתי כל כך למה, רק אחרי משהו כמו חצי דקה הוא ענה לי: "אני אוהב אותך גם", זה היה מוזר.
נישקתי את קארל בשפתיו וקמתי, התיישבתי בישיבה מזרחית על המיטה וקארל התיישב גם הוא.
בתור בן אדם שלא אוהב מגע במיוחד- זה כן היה נחמד.
הסתכלתי בשעון, "אני צריך לנקות את החדר עכשיו, זה הזמן" אמרתי באנחת יאוש.
"אני יכול לעזור לך" קארל אמר, הופתעתי שהוא לא אמר משהו בסגנון של: 'יופי אז עכשיו אני יכול לעוף מכאן'.
בקיצור, מצאנו את עצמנו מנקים את החדר שלי. החדר היה גדול אז דיי עשינו את זה עד שנגמר הנשף. אם היה מביך לעלות לחדר אז עכשיו זה יהיה אפילו מביך יותר לרדת. שיט.
ירדנו במדרגות, ריצ'ארד נשען על צידו של הקיר ורגלו על מדרגה אחת (כן, מהצד השני של המדרכות אין מעקה כך שאפשר ליפול בקלות, אם אני זוכר נכון הייתה בעיה להביא מעקה ואז זה פשוט נשאר ככה, לא שיש לי פחד גבהים או משהו כזה אז.. התרגלנו, אבל נראה שקארל פחות למרות שהיה כבר פעמיים בבית שלי).
העובדה שריצ'ארד היה ליד המדרגות לא עודדה אותי לרדת בהם. למה הוא עוד ער בכלל? הוא בטח לקח חלק במסיבה, והוצג בתור 'היורש' של הכנופיה, הוא בטח היה מרכז המסיבה, לא שזה עניין אותי, גלגלתי עיניים, אני בן ה4 שהיה שמח לרשת את אמא מת כבר מזמן.
החלטתי לרדת בבטיחון, בביטחון הרבה הרבה יותר ממה שהיה לי, ירדתי במדרגות כשקארל מאחוריי, "זוז מהדרך" אמרתי לריצ'ארד כשדחפתי אותו והוא 'בלית ברירה' פינה את הדרך. הייתי בטוח שהוא פשוט יגרום לקארל (שעדיין מאחוריי) ליפול במדרגות, אבל זה לא קרה, ריצ'ארד רק צימצם את עיניו בפניי במבט יוקד שנאה וזהו זה. משכתי בכתפיי בחוסר אכפתיות (וואו הביטחון ממש עלה לי לראש) מה הוא כבר יעשה? לא יותר ממה שעשה עד עכשיו אני מניח…. נכון?
ליוויתי את קארל לבחוץ וחזרתי, ריצ'ארד עדיין היה שם, הוא חיכה לי בסבלנות ולא הלך (פעולה שהייתי מת שהיה עושה, אולי באמת אמות לפני שזה יקרה, מי יודע?).
ריצ'ארד לקח את ידי, "הולכים" הוא אמר ומשך אותי למקום שהיה לי ברור איפה- חדר העינויים שבמרתף. "אתה מקבל עונש" ריצ'ארד הוסיף ובי כבר עברה צמרמורת רצינית, למה עכשיו?
ירדנו למרתף (זה נשמע כאילו שיתפתי פעולה, תהיו בטוחים שריצ'ארד הוריד אותי בכוח, אבל לא התנגדתי- פשוט אין טעם, ואני לא נחשב בן אדם שמוותר בקלות, בנוגע אליו זה פשוט… מקרה מיוחד).
"שכב" ריצ'ארד קיצר מילים, הוא היה נראה ממש חסר סבלנות, רק עכשיו אני קולט כמה התנהגתי באופן מטומטם. "שיט אני כזה אידיוט" מלמלתי כשנשכבתי מעל שידה ארוכה בגובה ממוצע.
על הקיר היו תלויים מלא סוגים של כלי נשק: סכינים, גרזנים, חרבות בכל מיני סוגים ו.. אוסף הקאטאנה. הנשק האהוב על ריצ'ארד היה הסכין שלו- כמו סכיני הבשר האלה.
"למה שוב?" שאלתי כשריצ'ארד הוריד את כפתורי חולצתי אחד אחד.
"תשתוק, התאפקתי כבר הרבה זמן" ריצ'ארד אמר בקול תקיף אבל רך, אני לא ממש יודע איך להסביר את זה. אני זכרתי שריצ'ארד שונא אנשים, כמוני, (כשחושבים על זה- זה דפקה משפחתית), הוא בטח ממש סבל בנשף אתמול, פאק זה נשמע כאילו אני מרחם עליו או מצדיק אותו, טעות אנשים, אבל לא היה לי לאן לברוח בכל מקרה.
מפה לשם היו לי כמה חתכים חדשים בגב וברגליים. כל בן אדם רגיל היה מתעורר (אם בכלל) עם כאב ראש עצום, אני קמתי כאילו לא קרה דבר והלכתי לישון, היה כבר ממש מאוחר, משהו כמו 3 בלילה. אני זוכר שפיהקתי לשנייה ורגע קטן אחרי זה פשוט נרדמתי. כשנרדמתי החלום שלי היה נורא.
