הבוקר הגיע, היום בו אני הולך לעשות את שיעור הנהיגה הראשון שלי, הייתי עייף ברמות, קיוויתי שזה לא ישפיע עליי יותר מדיי.
"בוקר טוב נסיך קטן" העיר אותי פליקס ואני התחבאתי מתחת לשמיכתי. לא רציתי לקום (אולי רק בשביל להשתיק את פליקס), בסופו של דבר שמתי מוזיקה וקמתי- ממש עזר.
התארגנתי ולבשתי את בגדיי וירדתי לארוחת הבוקר, הדבר היחיד ששימח אותי בכל זה זו העובדה שכנראה תהיה ארוחה נורמלית.
ו… טעיתי.
מסתבר שהמרק הסגול והמגעיל שנראה כאילו מכשפות הכינו אותו קיבל תוצאות טובות בקרב האסירים ומביא כוח כלשהו. קערה אחת של זה מחזקת אותך באופן לא טבעי. אני כבר נרדמתי, אבל מסתבר שאתמול נתנו לאסירים לטעום וכמה כמעט הצליחו לברוח. אחי ואימי נלחמו בלא מעט אסירים בזמן ששקעתי בשינתי.
"מזל שיש מרק להיום" העירה לי אמא כשראתה כמה הייתי עייף. גלגלתי עיניים, אם זה לא עבד בפעם הקודמת אז למה שעכשיו זה יעבוד? שאלתי את עצמי ואז שאלתי את אמא בדיוק את אותה השאלה.
"מסתבר שזה אוכל עם כוח חבוי, רק מי שאוכל יותר מ800 גרם של המרק יכול לקבל את החיזוק הזה." אמא הסבירה לי. "נראלי שאם אוכלים פחות נהיים עייפים יותר" אמרה אמא כשתהתה לעצמה.
הלכנו לבית ספר, מסתבר שיכלנו לרוץ מרתון אז את על הדרך לבית ספר לא הייתה לנו בעיה בכלל. להפך- אני חושב שהקדמתי ב20 דקות בערך.
ראיתי את קארל לבד בכיתה, יושב במקומו, משועמם. באתי לשבת ליידו.
"פעם מגיע שנייה לפני שהיום נגמר ופעם מקדים כך" ציקצק קארל בלשונו כשהתיישבתי ליידו, "אתה ממש ממש מוזר בן אדם" הוא הוסיף וציחקק. פניו היו זוהרות, זה שימח אותי.
ללא התראה מוקדמת- נישקתי אותו.
"מה יש לי?" תהיתי לעצמי, אני מניח שקארל הוא האדם היחיד בעולם שאני נהנה להיות בחברתו. האדם היחיד שלא מרגיש חרא כמו השאר (ותאמינו לי- מפגשתי/למדתי על הרבה מדיי חארות כאלה).
"קארל.. תבוא בשעה 15:00 למשחקייה" אמרתי לו כשאני מזהה את פניו המאוהבות מביטות בי. זה היה כל כך חמוד!
"אני אבוא.." הוא אמר והתיישר מייד עם הפנים ללוח כשמישהו נכנס לכיתה.
זה היה טומי. נעצתי בו מבט של: "מה אתה מסתכל?" בעוד שקארל משתדל לא להביט באף אחד מאיתנו. "למה האנשים הכי יקרים לי נמנעים מלהסתכל לי בעיניים בסביבת אנשים?" שאלתי את עצמי למרות שידעתי את התשובה- המשפחה המטורפת שלי.
יום הלימודים עבר רגיל- משעמם. הדבר היחיד שיכלתי להחשיב כ'כיף' היה להשתיק את דרק שנזכר לספר על היכולות הפיזיות הגבוהות שהיו לי באותו היום בבריכה (מי מספר לו שעכשיו הרבה יותר😏). תהיו בטוחים שלא נשמע מהבחור הרבה זמן.
המורה לנהיגה אסף אותי היישר מבית הספר, אחרי שאמרתי לקארל להתראות עליתי על האוטו.
הוא נהג, התיישבתי במושב מאחורה ונדנדתי את ברכיי מצד לצד מרוב שעמום.
"תוריד אותי במשחקייה בסוף השיעור" אמרתי לו.
"לא עברת את ה16 שלך?"
"עברתי" אישרתי.
"ואתה עוד משחק במשחקי וידאו מטופשים?"
היה לי רצון עז להוציא את הסכין שלי מהתיק ולרצוח אותו בעודו נוהג כשאני מאחוריו. אבל אז תיארתי לעצמי שלא הרבה מורים היו מסכימים ללמד פושע כמוני- אז ויתרתי על התענוג.
"אה, יש לי כסף בשבילך" אמרתי כשנזכרתי ששמתי את זה בתיק. הנחתי את ערמת השטרות במושב לידו.
הוא נתן מבט חטוף ביד המושטת שלי ואמר: "אני לא לוקח כסף מעבריינים"
"אז אתה נותן להם בחינם?" גיחכתי. כי כך רציתי לתת לו לעשות.
המורה לא ענה לי, זה דיי היה מעצבן. פשוט התעלם וזהו זה.
כמה דקות אחרי זה המורה נזכר להציג את עצמו: "שמי פאן, אני אדאג ללמד אותך כמו שצריך" הוא הדגיש את הקטע האחרון כאילו הלך עליי אם זה לא יקרה. עיסתי למעט את גרוני כשהרגשתי כאילו אבן ענקית עמדה שם.
פאו עצר איפהשהוא בדרך ונתן לי להתחיל לנסוע, למדתי את זה דיי מהר.
נסעתי (כשהוא הדריך אותי- חשוב לדעת) עד שהגענו למקום כלשהו, אני ניחשתי שזה היה בית הקולנוע.. אם כי מעולם לא הייתי שם..
המורה ביקש ממני לצאת מהרכב, לא עשיתי זאת.
"צא כבר מהפאקינג רכב!" המורה פאן צעק עליי.
פלטתי אנחה, מה אתה צועק בן אדם? "לא מתחשק לי לצאת, השיעור לא נגמר ואנחנו לא במשחקייה" אמרתי.
פאן כעס אף יותר. כנראה בגלל שהייתי רגוע. וזה בגלל שידעתי טוב מה קורה כאן- אמא צריכה לבדוק טוב את המורים שהיא בוחרת.
הייתי ילד עקשן, "למשחקייה" אמרתי לפאן בטון דיי קודר. נראה שזה הצליח רק להצחיק את פאן.
"בסדר בסדר" אמרתי בכניעה משולבת ביאוש ויצאתי מהאוטו.
חשבתי שידעתי מה פאן ה'מורה' מתכנן, הייתי בטוח שהוא הולך לירות בי בראשי ברגע שאצא מהאוטו.
מסתבר שטעיתי, לא היה על פאן אקדח בכלל, פשוט יצאתי- באופן מפתיע.
"אתה נראה עייף" פאן אמר לי. "רוצה לראות סרט?" הוא שאל, שאלה שממש הפתיעה אותי.
אז הוא הולך להתנקש בי באמצע הסרט- יאיי. אבל למה דווקא במקום ציבורי שיכל להסיע אותי לאיזו סמטה חשוכה? המחשבות האלה עלו במוחי, לבסוף הנחתי להם והמשכתי להתקדם.
פתחתי את הדלת ופאן עמד מאחורי, הבטתי בו במבט חטוף כך שלא הייתי בטוח האם הוא חייך חיוך זדוני או לא.
מה שהייתי בטוח בו זה שהיו מלא לחשושים מבעד לדלת. לשנייה תהיתי האם מתכננים לי מסיבת הפתעה מבעד לדלת והפאן הזה הוא חבר בתחפושת.
לצערי יותר סביר שיתנקשו בי מאשר שיתכננו לי מסיבת הפתעה.
פתחתי את הדלת ושמעתי קולות ירייה שכוונו היישר אליי, "מסיבת יריות, יאיי" חשבתי לעצמי בהתרגשות מזויפת.
פאן מצא מקום מסתור במהרה- שולחן הקבלה, ואני שמחתי שסוף כל סוף אני יכול להוציא את העצבים שלי על מישהו- ו.. התחלתי לחסל חבורה של אנשים מעצבנים אחד אחד.
או שהם היו שוטרים ממש חלשים במסווה או שהם היו סתם אנשים מטומטמים שלקחו אותי כאתגר.
אני התחמקתי מאינספור יריות, אחת אחרי השנייה בנימה זאת- לראות אנשים יורים אחד בשני זה מצחיק. בקיצור- נהנתי. אבל התעשתתי מהר- הלכתי לבדוק אם פאן בסדר- מה לעשות? אני צריך מורה שיסכים ללמד אותי..
הלכתי לכיוון עמדת הקבלה, התכופפתי כדי לראות בדיוק איפה הוא מתחבא- העמדה הייתה דיי גדולה. התכופפתי וראיתי שהוא ממש מתחתיי. יישרתי את ראשי וקלטתי שבדיוק שוחרר כדור למקום שבזה הרגע היה אמור להיות ראשי.
"הולי שיט…" קראתי בייאוש, דם נזל מתחת לעמדת הקבלה. גררתי את פאן משם, עדיין מתחמק מכדורים ואז קלטתי שהוא קיבל כדור בלב- לא היה לי איך להציל אותו. היחידים שיכולים להציל אותו ברגע זה היו אמא שלי ומלאך המוות.
"פאן מת.." חשבתי לעצמי.
