חזרתי הביתה, הרגשתי שמישהו עוקב אחריי, תכלס' מה אכפת לי- שיעקוב, אם הוא ימשיך הוא כנראה ימות מתישהו בקרוב, "אם לא בדרך אז כשאמא תפעיל את כישוף החזרה לחיים- ליבו של קארל לא עובד כבר מזמן" אמרתי כשהסתכלתי על הציידנית שבידי.
הלכתי עם הציידנית בוויב 'ילד מקפץ בין שלוליות בחורף'.
הגעתי הביתה ופרקתי את הציידנית במרכז הבית, (השטיח במילא מסריח כבר מזמן מדם).
"אמא" קראתי.
"אממ?" אמא שאלה, לא שמה לב אליי בכלל.
גופתו של קארל הייתה מבותרת לחלוטין, כאילו עוד שנייה קליין תכנן לעשות ממנו בשר קצוץ, המחשבה מלאה בי כעס.
"נסיך קטן, למה אתה מארח אנשים בבית?" אמא שאלה, אני בטוח שהיא לא התכוונה לקארל, אלא ל'שומר הראש שלי' שעוקב אחרי.
"את יכולה להחיות אותו?" שאלתו כשהצבעתי על קארל.
"חבר שלך?" אמא שאלה, אני לא יודע איך היא זיהתה אותו- איכשהו.
"כן" אמרתי בביטחון למרות שהרגשתי בחוסר ביטחון מוחלט, הרגשתי כאילו אני מת לשקשק מפחד.
"אתה ממש רוצה להרוג אותו נכון?" אני כבר לא יודע אם היא התכוונה לקארל או לאיש הדפוק הזה שעוקב אחריי.
"אם את מתכוונת לאידיוט הזה שמתחבא אז כן" הבהרתי את העניין, הוא ימות מקוצר נשימה כשאמא תתחיל בהחייאה..
ו.. זה בדיוק מה שקרה, רק טיפה יותר מאוחר, הוא היה אמור לקבל דום לב ולמות במקום בשנייה הראשונה, מסתבר שהלב שלו היה יחסית חזק (יחסית לבן אדם), אחרי משהו כמו 20 שניות הוא השטתח על הרצפה (אין אנחנו משפחה מיוחדת, לא יעזור לאף אחד כלום).
קארל קם על רגליו ושם יד על ראשו, אני רק מניח שהראש שלו מפוצץ בכאבים, מה שהיה שונה בין החזרה לחיים של קארל לשל המורה לנהיגה שלי (יואו לא היה לי שיעור נהיגה כבר מלא זמן) זה הראש, אצל פאן לא הושקע הרבה אנרגיה כי לא הוחזרו אליו הזכירונות שלו אבל אצל קארל כן. אז כן, בטח שהראש שלו מרגיש שהוא הולך להתפוצץ.
"קארל הכל טוב?"
"אחח כן" קארל השמיע 2 מילים סותרות לגמרי, כאילו באמת- מה אני אמור להבין מ'אחח אני בסדר'? אבל עזבתי את זה במנוחה, לא הגבתי דבר, "רוצה נלך לחדר שלי?" רק שאלתי וקארל הנהן, החזקתי לו את היד שלא יקבל סחרחורת במדרגות (או בכללי).
"תודה אמא" אמרתי לאמא במבט חטוף.
"יש לך מטלות ואנחנו יוצאים בערב תתכונן- אין לכם הרבה זמן" אמא אמרה.
אוף, נאנחתי, אבל זה היה נשמע לי דיי הוגן (יודעים מה לא, זה לא נשמע לי הוגן, עד שהבעיות האלה נפתרו אני יכול לחגוג בזמן קצר?)
עלינו לחדר שלי אני וקארל, עברנו בין החדרים עד שהגענו לשלי, ריצ'ארד למד משהו עם אוזניות (ככה זה הכי קל). וטריקס בנה מגדל קלפים (אני דיי בטוח שגם הוא אמור ללמוד, אבל לא משנה), הגענו לחדר שלי, נראלי שקארל יתלהב מהחדר שלי לא משנה כמה פעמים נכנס.
התיישבנו על המיטה, "תתקרב " אמרתי לקארל והוא עשה כדבריי. נישקתי אותו, זה היה ארוך, לא יכלתי לשחרר, נראלי שאפילו קארל שלח לי כל מיני רמזים של: 'חלאס', אבל לא הקשבתי להם, הייתי כל כך עסוק בללטש את לשונו הרכה.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת, אף פעם לא יקרה מצב שאני יכול להיות עם קארל בלי הפרעות לא הבנתי, קארל קפץ לאחור בבהלה מהדפיקה ואני נאנחתי אנחת יאוש עמוקה והלכתי לפתוח את הדלת.
"סליחה על ההפרעה" מלמל ליאו כשעמד מחוץ לדלת, מה הוא רוצה?
"הבאתי לכם כמה סוגים של שוקולדים" ליאו מלמל בצורה יותר מוגזמת, כך שבקושי הבנתי מה אמר, אבל הוא הביא לי את המגש אז פשוט לקחתי אותו ממנו וסגרתי את הדלת בטריקה, יכלתי לשמוע את הבהלה של ליאו מבלי לראות את פניו.
"אה ליאו" אמרתי עם דלת סגורה שלא היה לי כוח לפתוח, "יש כמה שוקולדים בלי כוח לקארל נכון?" ממש לא רציתי שקארל יסתכן במה שהוא כבר הסתכן- עד שסיימנו עם זה, ליאו אישר.
בעיקרון הכוח של השוקולדים זה כוח אש, אני מבין למה אמא ביקשה מליאו להכין את זה היום כשאנחנו יוצאים ליציאה לילית, דמיינו לעצמכם- לשרוף אזור שלם באש בזמן שאתה מנשנש שוקולד, משום מה אני מוצא בזה כיף נדיר- תסכימו איתי. מתוך כל המחשבות האלה מצאתי את עצמי חושב: 'בא לי שוקולד'.
המסתי שוקולד ללא כוח בפי והמשכתי לנשק את קארל, אם קודם הנשיקה הייתה מתוקה אז עכשיו פי כמה וכמה יותר- ושוב, לא יכלתי לעצור, בסופו של דבר קארל פשוט דחף אותי "כואב לי הלשון" הוא מלמל עם לשון בחוץ כמו של כלב.
גיחכתי למעט, המראה הזה שלו משום מה הצחיק אותי, "אוקי יפה" נשקתי לו במצח, "בוא נשחק משהו" אמרתי והדלקתי את המחשב.
שיחקנו ב dying light, משחק חמוד כזה על סוכן סמוי, נחמד כזה- יש לי משחקים יותר טובים אבל משום מה קארל רצה את זה אז.. זרמתי.
שיחקנו סיבוב אחד במשחק ואמא שלי דפקה בדלת, איך ידעתי שזו אמא שלי? אולי בגלל שעבר כבר הרבה זמן ואכלתי אותה שקארל עוד כאן, הייתי מבריח אותו אבל אני יודע שהיא יודעת שקארל עוד כאן.
"הכנסי" אמרתי כשניגבתי את פי מרוק ושוקולד.
אמא נכנסה, "נגמר הזמן" אמא אמרה במבט רך, היא נראת כאילו היא גאה בי ולא גאה בי ביחד (גאה בי על זה שאני עם קארל ולא גאה בי על זה שלא שמתי לב לזמן).
"ביי קארל, נתראה בפעם אחרת" אמא שלי נופפה בידה והבנתי את הרמז. ליוויתי את קארל החוצה, הוא חיבק אותי חזק והלכתי ללמוד קצת גאוגרפיה (את כל שמות הארצות בע"פ).
