קמתי, התארגנתי והלכתי לאכול ארוחת בוקר, עובדה מאוד מעניינת- לא איחרתי!!
התיישבתי לאכול, אכלנו פיצה, על הבוקר, זה אמור לתת לנו את כוח השיגור, אני מניח שהבנתם איך אנחנו הולכים לבית ספר היום, אני מעולה בשיגור, בדרך כלל, מה שאני עושה עכשיו זה פירושו כמשמעו המשפט: פתיחת הפה לשטן.
סיימנו לאכול ולקחנו את התיקים שלנו, אחרי שסרקתי באופן קפדני (כי אני ממש שכחן) שלא שכחתי כלום השתגרתי לכיוון בית הספר, או זה מה שניסיתי לפחות.. מצאתי את עצמי בטעות במקום אחר.
מצאתי את עצמי בבית, ליתר דיוק דירה, דירה קטנה, בה יש רק בנות, 3 בנות.
כשהופעתי להן בסלון כולם היו בהלם ורק אחת שהתעוררה מההלם נזכרה לצרוח: "אאאאא מה בן עושה פה???" גילגלתי עיניים, (מה היא משחקת אותה ציידת ארטמיס? סליחה הייתי חייב- פרסומת פרסי ג'קסון).
"כן אני בן, איך זיהית?" שאלתי בסרקזם, הילדה גלגלה עיניים.
הילדה הזו הייתה עם שיער שחור אסוף בקוקו ועיניים שחורות גם כן.
הילדה השנייה עוד לא יצאה מהשוק, "איך..?" היא מלמלה וקלטה שהמשקפיים שלה עוד רגע נופלים ממקומם, היא הרימה אותם למקומם, היא הייתה עם שיער בלונדיני ועיניים חומות, משקפייה היו בצבע אדום.
הילדה השלישית הייתה באמצע קריאת ספר, נראלי שהיא אפילו לא קלטה מה קרה, מה שכן היא ניסתה לפקס את הילדה השנייה ולהוציא אותה מהשוק בו היא נמצאת- במחשבה שנייה אולי היא כן מפוקסת.
באתי ללכת, הייתי לא קשור לסיטואציה או בכללי לבנות האלה, "חכה" אמרה הילדה עם הספר, כלומר.. הילדה שהייתה אמורה להיות עם ספר- היא סגרה אותו לפני שדיברה אליי.
"מה?" שאלתי בלי להסיט אליה את מבטי.
"אתה מוכר לי" היא אמרה לי, "תסתובב רגע" היא אמרה והסתובבתי- בכל זאת, המקום שלהן החוקים שלהן, מוזר שלא חשבתי על המשפט הזה בהקשר של הסופרמרקט שנהרס..
"אתה קן?" היא שאלה, "או שאולי אתה טריקס?" היא סובבה את ראשה מתוך בלבול.
"קן" אמרתי.
"עם כ או ק?" היא שאלה אותי.
"עם ק, למה כולם נופלים בפח הזה?" שאלתי יותר את עצמי מאשר אותה, היא משכה בכתפייה.
"מאיפה את מכירה אותי?" הילדה שאלה.
"כל אדם נורמלי היה אומר לך: מהעיתונים אבל זה לא נכון לגביי, אני מכירה אותך מאז שנולדת, אה לא רגע, מאז שטריקס נולד" הילדה אמרה חסרת רגש, כאילו היא מביטה במבט קר כזה.
"אוקי.." אמרתי והלכתי, אני דיי בטוח שהגעתי עד לדלת אבל שוב חזרתי חזרה לליד הילדה עם השיער החום, לא הבנתי מה קרה, ניסיתי שוב ללכת עד לדלת אבל שוב הגעתי לסלון.
נראלי שהילדה יכולה להחזיר את הזמן לאחור.." מלמלתי בחוסר רצון משווע.
"מה את רוצה?" שאלתי כשהפנתה אליה הפעם את המבט.
"אני רוצה לדבר איתך ביחידות" היא אמרה וכל שאר הבנות שרקו בנימת עניין, גם אני לא יכלתי שלא להתעניין, מעניין מה היא רוצה.
הילדה הזו לקחה אותי למסדרון, יותר עמוק לתוך הבית, כאילו ברצינות? כבר באתי לצאת.
"מה?" שאלתי מעט בעצבנות וחוסר עניין.
"שמעתי… שאתם יכולים לעשות דברים לא הגיוניים, דברים שלא אפשריים מבחינה טבעית" היא אמרה.
"את מוכנה להגיע לנקודה?" שאלתי מעט עייף.
"פשוט צא מהדלת" היא אמרה, הייתי מת לעשות את זה אבל הסתקרנתי ממנה.
"מה רצית?" שאלתי, ניסיתי להישמע טיפה יותר עדין ונחמד אבל אני רק מניח שלא עבד לי.
"פשוט צא!" היא אמרה ודחפה אותי מחוץ לדלת.
אחרי כמה שניות, עמדתי שוב באותו המקום שעמדתי לפני שהיא דחפה אותי.
"פשוט צא!" הילדה אמרה שוב ובאה לדחוף אותי שוב, מה? אתם בטח צוחקים עליי, איך זה קרה?
"את מחזירה את הזמן לאחור?" שאלתי כשיישרתי את מבטי אליה, העין השמאלית שלה הייתה אדומה כשהיא כבר הייתה בהיכונו לגרור אותי מחוץ לדלת, היא שחררה אותי, "איך ידעת?" היא שאלה בבילבול.
"אז כשהיא כבר החזירה את הזמן, היא לא יודעת אם היא החזירה וכמה פעמים היא החזירה, מעניין" מלמלתי.
"מה אתה ממלמל לעצמך?" "ילד עם בעיות, אמפ!" היא הסיטה ממני מבט בכעס חמוד כזה.
"אני יכול לזהות אם יש למישהו כוח מיוחד" שיקרתי לה, חוץ מאם מישהו קורא לי את המחשבות אני לא יודע לזהות דבר, אבל מה היא צריכה לדעת. משכתי בכתפיי.
"באלך לעזור לי?" שאלתי בפתאומיות והפתעתי אותה עם השאלה.
"זה תלוי מה אתה צריך" היא אמרה בשילוב ידיים.
"בגדול- אותך, בפירוט- את העובדה שאת יכולה לשחק עם הזמן לאחור" אמרתי, אני מאוד מקווה שהיא תעזור לי לשנות את הגורל של קארל, כי נראלי שזה מה שקאטייה התכוונה ב- 'תתכונן לגרוע מכל'- מה יכול להיות יותר גרוע מזה?
"ולמה לי לעזור לך?" היא שאלה.
"את רוצה לדעת למה יש לך את הכוח הזה לא? אני יכול בקלות לברר לך, רק בואי איתי" אמרתי, אני מקווה שהיא לא תסיים כמו אוטה.
"זה נשמע ממש מוזר יחסית לאדם שרק פגשתי, אבל אני באה" היא החליטה, אני לא יודע אם יותר מטיפשות או יותר מסקרנות.
יצאנו לבחוץ, "אני יוצאת איתו" הילדה אמרה ונראלי שרק אז קלטה מה יצא לב מהפה, היא הסמיקה למעט כשלי היה מצט חסר אכפתיות לחלוטין, הבנות צחקו, "נו אתן יודעות למה התכוונתי!" היא צרחה עליהן והחליטה לדחוף אותי בשנית, יצאנו משם.
"רגע" אמרתי, "איך קוראים לך בכלל?"
"אה" היא הצליחה רק לפלוט, "קוראים לי טסוקי קי" היא אמרה, "כל החברות שלי קוראות לי קיקי" היא הוסיפה משהו שלא שאלתי.
"או…קיי…." עשיתי לה פרצוף של: 'מה לעזאזל זה לא מה ששאלתי' והמשכנו ללכת.
"לאן אנחנו הולכים?" טסוקי שאלה.
"לבית שלי" עניתי בקצרה.
