נקודת מבט גונגקוק:
הבטתי בחיוך בטאהיונג הישן כשראשו מונח על כתפי.
הרמתי את עיניי חזרה אל הנוף הנשקף מחלון המטוס, נושם עמוק ומעריך את הרגע.
החודש האחרון היה מדהים, מבחינת הזוגיות שלנו.
טאהיונג ואני יצאנו כל שבוע להליכה, רק שנינו, נהנים זה מזה לבד בלי הסחות דעת.
הוא חזר הביתה מוקדם יותר כל ערב ואכלנו ארוחת ערב משפחתית יחד עם קאי.
אבל.... תמיד יש אבל אצלי, נכון?
שקעתי חזרה ואני חושב שעמוק יותר מאי פעם. הייתי אדיוט כשהאמנתי שאני פשוט אצא מזה, ככה פשוט, בלי לטפל בשורש הבעיה.
כן, ההתחלה הייתה טובה. הפגישות עם המטפל והתזונאית עזרו אבל לשבועיים הראשונים בלבד....
אחר כך.... זה פשוט נהיה כל כך קשה.
השתמשתי בכל הכוח שיש לי כדי לא לפגוע בעצמי וכדי לא לרדת במשקל. נאבקתי בשדים שלי כל יום, כל דקה.
אבל הם תמיד ניצחו.
הם תמיד אמרו לי לדלג כל ארוחה והיה קשה לסרב להם ,כי לוותר, תמיד יותר קל מלהילחם.
טאהיונג לא יודע.
איך הוא ידע?
הכישורים שלי השתכללו כל כך שאפילו אני בעצמי לא שמתי לב לאובדן המשקל, חוץ מכששקלתי את עצמי.
חזרתי לנקודת ההתחלה.
כל המשקל שהעלתי בשבועיים הראשונים הורדתי חזרה עם תוספת קטנה של כמעט חצי קילו.
חזרתי ללבוש חולצות קצרות אבל כמה שכבות, כדי שלא ישימו לב.
נרדמתי תמיד על הספה.
בצורה שידעתי שטאהיןנג לא יוכל להרים אותי וכך הוא לא יגע בי וירגיש את הירידה.
אכלתי איתו ערב וצהריים ולפעמים גם בוקר. ארוחות מלאות בלי שתהיה לו שום סיבה לחשוד.
אבל אחר כך, כשהייתי לבד, הייתי רץ אל השירותים ומקיא את הכל.
זה פשוט היה הרבה יותר קל.
גרמתי לעצמי להקיא רק פעם אחת לפני כן. כשהייתי בתיכון ולא ידעתי שלמה שאני סובל ממנו יש שם, אנורקסיה.
נאנחתי בשקט והעברתי יד בשיערו הרך.
היינו בדרכנו אל לונדון, אל סוף שבוע רומנטי עמוס.
קולו של הטייס הראשי המכריז על הנחיתה, גרם לטאהיונג לפקוח את עיניו ולהתיישב.
״ישנתי כל הטיסה, אה?״ הוא שאל.
״כמעט״ שלחתי אליו חיוך ״לא נתפס לך הצוואר?״
״לא. ישנתי טוב״ הוא חייך חזרה וחגר את חגורת הבטיחות שלו.
שדה התעופה היה עמוס. תפסתי בחוזקה את ידו של טאהיונג. מפחד ללכת לאיבוד בין ההמון הרועש.
הוא שלח אלי מבט חם לפני שהידק את אחיזתו בידי והוביל אותי אל עמדת הבידוק הביטחוני.
סמכתי עליו לחלוטין ונתתי לו להוביל אותנו אל מחוץ לשדה.
טאהיונג נופף בידו למונית ומסר לנהג את שם המלון.
השענתי את ראשי בעייפות על החלון, מותש מהיום העמוס הזה.
לאחר נסיעה לא קצרה הגענו אל המלון.
עמדתי לצד טאהיונג בשקט בזמן שהוא דיבר עם אנשי הקבלה והמשכתי לפסוע אחריו בדממה עד למעלית המובילה אל החדר שקיבלנו.
״אתה בסדר?״ קולו היה רך.
הנהנתי ״פשוט עייף״.
הוא הניח את ידו בגבי התחתון והוביל אותי אל תוך החדר.
״וואו״.
העייפות נעלמה למראה החדר.
מיטה זוגית עם מצעים יוקרתיים הייתה באמצעו. אח שנראתה אמיתית לחלוטין ניצבה בצד ושטיח פרווה לבן כיסה את רוב חלל החדר.
על שולחן צדדי עמדה קערת פירות וכשהתקרבתי יותר הבחנתי במתנה עטופה לצידה.
הסתובבתי עם עיניים פעורות אל טאהיונג שנישען על משקוף הדלת כשידיו שלובות על חזהו וחיוך על פניו.
פתחתי את המתנה בזהירות.
בתוך הקופסא נח שעון כסוף, אחד שרציתי מלא זמן.
מיהרתי לזנק על טאהיונג בחיבוק והוא צחק וכרך את ידיו סביבי.
״אתה הבעל המושלם את יודע?״ הבטתי בעיניו לפני שנשקתי לו.
הוא צחק שוב אל תוך שפתיי.
״תסתכל מאחורה״.
סובבתי את השעון ונדהמתי לראות חריטה של מצפן.
״שתמיד תראה את הצפון ותדע שאני אוהב אותך״ מלמלתי והושטתי את ידי אל השרשרת שעל צווארי.
השרשרת שלא ירדה ולא תרד ממני בחיים.
הוא חייך.
חיבקתי אותו שוב, הפעם עם דמעות בעיניים.
״מה עשיתי שזכיתי בך?״ לחשתי אל שקע צווארו.
״אני זכיתי בך״ הוא אמר בשקט והרחיק אותי ממנו כדי לתפוס בפניי לפני שנשק לי ברוך.
״יום נישואין שמח״ הוא מלמל אל תוך שפתיי.
״יום נישואין שמח״ התרוממתי והצמדתי את שפתיי אל שלו, הפעם לדקות ארוכות.
״יש לי גם מתנה״ אמרתי וכרעתי לצד המזוודה.
הוצאתי ממנה קופסא והושטתי לטאהיונג.
הוא פתח אותה כשמבט סקרני על פניו.
קניתי לו צמיד עם חריטה של השמות שלנו מאחורה.
״תודה, בייבי״ הוא אמר כשחיוך רך על שפתיו ״זה יפיפה״.
לא יכולתי להסתיר את הרגשות שלי כרגע. הייתי מאושר. פשוט מאושר.
״אתה רוצה ללכת לנוח לאיזה שעה?״ טאהיונג שאל ״הזמנתי לנו מקומות למסעדת סושי לעוד שעתיים. אתה תוכל להספיק לנוח לפני״.
הנהנתי ״כן, אני די עייף״.
הוא התיישב על המיטה והתיישבתי לצידו, נשען על מעקה המיטה.
״אז אתה הולך לספר לי סוך סוף מה התוכנית שלך?״
הוא בלע חיוך ״לא. זה הפתעה״.
״בחייך, אתה יודע שאני שונא הפתעות״.
״אתה תאהב את זאת, אני. מבטיח״ הוא נשק לקודקוד ראשי ואז התרומם ״לך לנוח קצת. אני אצא לדבר עם אמא שלי״.
הנהנתי ונכנסתי תחת השמיכה, נרדם תוך שניות.
