כשלושה חודשים מאוחר יותר
נקודת מבט גונגקוק:
זה לקח כל הבוקר לארוז את התיקים שלי.
זאת אשמתי, האמת, שדחיתי את הכל לרגע האחרון.
הייתי בבית השיקומי כבר שלושה חודשים. מקום שכבר התחלתי להחשיב כבית. כמובן שלא בית ממש, כי, ברור, טאהיונג וקאי לא כאן אבל מקום שגרם לי להרגיש בטוח. זה, כמובן ,לא גרם לי לשמוח פחות מכך שאני עוזב.
טאהיונג ביקר אותי, כמובן. בכל הזדמנות שהייתה לו. הוא לא הביא את קאי איתו כל הזמן כי הנסיעות היו ארוכות מידיי בשבילו. אז דיברנו בוידאו כמעט כל יום אבל זה עדיין היה קשה מאוד להיות רחוק מהם כל כך.
בחודש הראשון לא יכולתי שלא להשוות בתוך המוח שלי בין באקהיון לטאהיונג. לא באמת השוואתי ביניהם, זה היה יותר הסתכלות על ההתנהגויות שלהם.
זה היה נוראי, האמת.
הזכרונות צצו שוב ושוב עם כל שיחה עם המטפלים.
אבל עכשיו, אני חושב שזה היה הדבר הנכון ביותר. הרגשתי שאני שלם עם הכל. ידעתי שמה שקרה פשוט קרה, כן, זה טראומה, אבל התמודדתי מולה, יום אחרי יום.
לא נתתי לטאהיןנג לגעת בי חוץ מחיבוקים בודדים. לא נתתי לו לקרוא לי בייבי או כל דבר שגרם לי להיזכר בבאקהיון.
אני יודע שהוא נפגע מזה אבל גם ידעתי שהוא מבין למה זה צריך להיות ככה.
שמטתי את התיקים באנחה ליד דלת הכניסה.
טאהיונג סימס ואמר שיקח לו כעשר דקות להגיע, מספיק זמן כדי שאוכל להיפרד כמו שצריך מכולם.
אני אוהב את צוות המטפלים. הם היו מדהימים, אחד אחד.
נפרדתי גם מהמטופלים במחלקה. רוב האנשים שהכרתי כאן כבר עזבו והייתי שמח שהם היו בריאים מספיק בשביל זה אבל כן הצטערתי שלא אראה אותם יותר, כי אסרו עלינו להעביר פרטי קשר.
אני בעצמי לא הייתי 100 אחוז. עדיין לא הייתי מסוגל לנשנש אבל בכל זאת יכולתי ללכת כי עבדתי על זה מספיק קשה.
שמעתי דיבורים בכניסה והסתובבתי להביט בבן זוגי שנכנס פנימה.
״טאהיונג! טוב לראות אותך שוב״ האחות הראשית קיבלה את פניו בחיוך ״אבל אני מניחה שאתה לא כאן כדי לראות אותי.״
כולם כאן הכירו את טאהיונג. רובם הגדול נדהמו מהעובדה שהוא היה נוסע לכאן כל שבוע בשבילי.
כשמבטינו נפגשו הוא חייך חיוך רחב ופסע לכיווני.
״היי״.
״היי״ השבתי.
״מתרגש?״
צחקתי מעט ״כן, סוף סוף אני חוזר הביתה״.
הוא הביט בי ברוך לפני שפרש את זרועותיו לעברי ״אנחנו יכולים להתחבק?״
השבתי לו בכך שכרכתי את זרועותיי סביב צווארו והנחתי את ראשי על כתפו.
הוא פלט צחוק קטן וכרך את ידיו סביב גבי.
זה היה כל כך טוב להיות בזרועותיו שוב. הרגשתי בטוח ומוגן, מפני כל העולם.
״התגעגעתי אליך, גונגקוק״ הוא לחש אל שיערי.
״בייבי״ לחשתי ״תקרא לי בייבי״.
הוא התנתק ממני והביט בי כשמבט מופתע על פניו. כשנדתי בראשי, חיוך זוהר התפשט על פניו.
״תעזור לי עם התיקים?״
״הכל בשבילך, בייבי״.
הסמקתי נואשות כשהוא סחב את תיקיי על גבו. הוא הושיט לי יד ״בוא נצא מפה״.
הוא הניח את התיקים בתא המטען.
הסתובבתי להביט בבניין המחלקה.
לא ידעתי מה להרגיש את האמת. הייתי מפוחד ונרגש גם יחד. שמח ועצוב באותו הזמן. זה הגיוני?
״בייבי?״ קולו הרך של טאהיונג שבר את המחשבות שלי וגרם לי להסתובב להביט בו.
״מה עכשיו?״ שאלתי מודאג מעט ״איך אני ממשיך מפה?״
״דבר ראשון אתה נכנס לרכב״ הוא התלוצץ.
חייכתי בלחץ ״אני מתכוון... בחיים״.
״אני יודע״ הוא הנהן ״אבל אתה לא חייב להבין הכל עכשיו. הכל יסתדר בהמשך, אני מבטיח״.
הנהנתי. רוצה להאמין לו כל כך.
הנסיעה הייתה שקטה יחסית. הרגשתי איך עיניי נעצמות לאט לאט ונאבקתי בשינה.
״תישן קצת״ שמעתי את טאהיונג ואז הבנתי שעיניי עצומות.
״אני לא רוצה להעביר את כל הנסיעה בשינה. יהיה לך משעמם״.
הוא צחק ״אני אהיה בסדר. בבקשה תנוח. אתה צריך את זה״.
