נקודת מבט גוגנקוק:
קפאתי במקום.
הרגשתי שאני חולם. אין סיכוי שזה אמיתי, נכון? הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני עשר שנים.
היא התקרבה אליי, ועם כל פסיעה שלה קדימה, דפיקות הלב שלי התגברו.
כשהיא עמדה לפניי הרגשתי שעיניי גודלות. לא הצלחתי להוציא הגה מפי וידיי התחילו לרעוד מעט.
היא כרכה את זרועותיה סביבי ״גוגנקוק״ היא לחשה.
היא חבקה אותי בין ידיה לזמן שנראה כמו נצח. עדיין לא הצלחתי לדבר.
היא התנתקה ממני והביטה בי.
על פניה זלגו דמעות.
״גוגנקוק שלי״ היא לחשה שוב ״איך גדלת, ילד שלי״.
פתחתי את פי, התחננתי שיצא איזהשהוא קול, אבל לא יצא כלום.
״גוגנקוק״ היא מלמלה וחיבקה אותי שוב, הפעם חזק יותר.
הצלחתי לבסוף לפקוד על גופי לצאת מההלם.
הרחקתי אותה בעדינות ממני.
״מה את עושה פה?״ שאלתי.
הרגשתי את הדמעות עולות בפניי.
אמא.
אמא שלי.
זאת שעזבה בלי לומר מילה ביום אחד בהיר.
זאת שלא היה לה אכפת מכך שאבי התעלל בי כל השנים האלה.
זאת שאי אפשר באמת לקרוא לה אמא.
זאת שאכזבה אותי פעמים רבות. רבות מידיי.
״אני גרה באזור״ היא חייכה מבעד לדמעות ״באתי לעשות כאן קניות״.
לא הגבתי.
המשכתי להביט בה בדממה.
היא נראתה מבוגרת יותר, כמובן. בגדיה היו נקיים ומסודרים, היא הייתה מאופרת והבחנתי בטבעת נישואין על אצבעה, שונה מזו שהייתה לה לפני עשר שנים.
״מה שלומך?״ היא שאלה, קולה עמוס ברגשות מעורבים ״אתה גר כאן בעיר?״
הנהנתי ״כן״.
היא חייכה ולא דיברה גם.
״אתה רוצה לשבת לקפה?״ היא שאלה ״לדבר?״
נשכתי את שפתיי.
״אני צריכה ללכת לאסוף את הילד מהבית ספר אבל הנה מספר הטלפון שלי״ היא הושיטה לי כרטיס ״אני ממש ממש אשמח אם תרצה לדבר״.
לא הגבתי והמשכתי לשתוק.
״אין לי מילים לומר כמה אני מצטערת״ היא לחשה והדמעות שזלגו על פניה הבהירו לי שהיא כנה ״אני כל כך מצטערת. אני ממש מקווה שתוכל לסלוח לי יום אחד״.
היא נשקה ללחיי והלכה משם.
הדמעות פרצו עכשיו בלי שליטה.
עמדתי קפוא במקומי, עיניי זולגות וידיי קפוצות לאגרופים.
הייתי המום.
לא ידעתי איך להקל את מה שקרה הרגע.
״בחורציק אתה בסדר?״ אישה מבוגרת נגעה בכתפי והעירה אותי מהשוק שהייתי בו.
״כן, מצטער, תודה״ מלמלתי ומיהרתי לקחת את העגלה אל הקופה.
הטלפון שלי צלצל.
הבטתי המום בצג.
המסך הראה שהשעה שתיים בצהריים. האם יתכן שאני כמעט שעה עומד במקום ובוכה?
עניתי לטלפון בקול הכי רגיל שהצלחתי להלביש על עצמי.
״הכל בסדר?״ קולו המודאג של טאהיונג נשמע ״אמרת שתהיה בבית תוך עשרים דקות אבל עברה יותר משעה״.
״כן, אני מצטער, התעכבתי״ התנצלתי ״אני עכשיו בתור , עוד מעט תורי״.
״יופי״ שמעתי את אנחת ההקלה של טאהיונג ״הכל בסדר, אין לך מה למהר, פשוט דאגתי כשלא הגעת״.
״מצטער״ התנצלתי שוב.
״אין על מה״ קולו היה רך ״תתקשר אליי כשתהיה קרוב לבית, אני אצא לעזור לך עם הקניות״.
״בסדר, תודה״.
״תשמור על עצמך״ הוא אמר ״אני אוהב אותך ובבקשה תפסיק לעשות לי התקפי לב כאלה״.
״אני מבטיח״ חייכתי ״אני אוהב אותך גם, להתראות״.
